בשבת האחרונה לא הלכתי להפגנה נגד המלחמה. זו הפעם הראשונה שלא הלכתי להפגנה. לא הלכתי מתוך החלטה מודעת ולא מתוך תירוץ של אין לי זמן או כל תירוץ אחר, אשר בדיעבד, כשאני חושבת על כך, נבע אולי מאותו מקום בו הגיעה ההחלטה לא ללכת בשבת האחרונה.
כבר כמה שבתות יש הפגנות נגד המלחמה שמתחילות ב-18:30 בערב. שבת בערב.
אלה הן הפגנות משותפות של יהודים וערבים, וככאלה אני רואה בהן ערך, למרות שקשה למצוא בהפגנות האלה באמת מפגן של אחוה, ויש שם רבים שרוצים לטשטש את הנוכחות הערבית. אבל אלה לא הפגנות של יהודים וערבים, אלא הפגנות של אשכנזים וערבים
בהפגנות האלה אין מזרחים. יש אשכנזים וערבים. את המזרחים ניתן לספור, ובפעמיים האחרונות חיפשתי וספרתי. היינו מעטים. ניתן היה לספור אותנו. .
באמצע השבוע היתה משמרת מחאה כתגובה לרצח בכפר כנא ושם הייתי המזרחית היחידה.
זו לא הפעם הראשונה שאני המזרחית היחידה בכל מיני מחאות והפגנות קטנות שנערכות. בהפגנות גדולות יותר יש עוד כמה ואני מניחה שאותם מזרחים שאני פוגשת בהפגנות הגדולות מוצאים עצמם לבד בפעילויות דומות. אני גם מוזמנת לכל מיני פגישות תכנון של פעילות נגד המלחמה ובדרך כלל אני מעדיפה לא ללכת.
אני מעדיפה לא ללכת מאותה סיבה שאני מוזמנת: כאשה מזרחית. רובם של הכלולים בקבוצה שנקראת ”השמאל הרדיקלי” מודע לעניין המזרחי, וכמו שחשוב שתהיינה נשים והומואים בפעילויות חשוב גם שיהיו מזרחים. ואם זו אישה מזרחית אז זה טוב פעמיים.ולי נמאס.
אין לי טענה אל האשכנזים שמארגנים את ההפגנות ועושים עבודה חשובה נגד המלחמה המטורפת הזו ופוליטית – מבחינתם. אין לי גם ציפיה שהם, במיוחד בזמן הזה, יתנו דעתם האם המזרחים באים להפגנות או לא. . מלכתחילה לא מצפים שדתיים ישתתפו, אבל גם מזרחים שאינם שומרים שבת לא יכולים להרגיש בנוח, להרגיש שותפים להפגנה הזו. ההפגנה הזו יכולה לשלב בתוכה קבוצה קטנה של מזרחים כמונו, שעם כל מודעותנו עברנו אשכנזיזציה: מרצים, אנשי קולנוע וספרות. אבל נדמה שהמפגינים אפילו לא שמים לב לכך שההפגנה מנכרת לא רק בגלל המסרים שלה (שלהם אני שותפה ולמענם אמשיך להאבק בכל דרך), אלא בגלל שהיא משמרת את אותם יסודות של תרבות אשכנזית שדחתה תמיד את המזרחים.
אבל , הטענה שלי היא אלינו. אנחנו לא יכולים להמשיך ולהתנהג כמו ילד שהשאירו אותו מחוץ למעגל והוא בוכה על כך שלא משתפים אותו. אם לא הכניסו אותנו למעגל או שהמעגל שהכניסו אותנו אליו לא מתאים לנו עלינו ליצור את המעגל שלנו. מעגל שיכיל את המורכבות שהיא מי שאנחנו, התנגדות למלחמה שלא תהיה מנוכרת, שבה נרגיש מי שאנחנו, ולא הנציג המזרחי (שזקוקים לו מטעמי פוליטיקלי קורקט), מאבק שלא יפריד בין שאלות פוליטיות וחברתיות. זאת בפרט כאשר אנחנו יודעים טוב מאד שמי שיושבים במקלטים (או מגיעים לעיר הנופש של גיידמאק (הם בני משפחה שלנו, שאין באפשרותם לקחת חדר במלון במרכז ואין לאן ללכת אז יושבים במקלטים כבר שלושה שבועות בתנאים מזעזעים ומתים מפחד. הם אולי כבר פחות מאמינים לסיסמאות על הביטחון ועל “ההישגים הביטחוניים”, אך בהחלט מרגישים מאוימים ולא מעיזים לעזוב את המקלטים המיוזעים. וכדי להיות ברורים מי שנשאר במקלטים, בחדרי המדרגות או ב”מרחבים המוגנים” הם מזרחים, רוסים ואתיופים, שהובאו לשם כדי למלא כך נראה את התפקיד שהם ממלאים היום – עורף חזק ליושבי המרכז.
לפלסטינים אזרחי ישראל אין גם את זה,הם פשוט נהרגים ומיד משמשים את התעמולה הישראלית הגורסת שנסראללה אינו מבחין בין דם לדם (כאילו שהם מבחינים) ומתעלמת לחלוטין מהעובדה שרובם ככולם מתנגדים נחרצות להרס ולחורבן שממיטה ישראל על לבנון. אבל ההפגנות גם אינן בשבילם. לא היו הפגנות כאלה באוקטובר 2000.
על השאלה מדוע אין מזרחים בהפגנות ובפעילויות של השמאל למדנו כבר לענות. על תחושת הניכור, על ההליכה ל”ימין” כמחאה, על הרצון להשתייך שהתעצם והפך ללאומיות שהפכה עם הזמן ללאומנות. אבל אנחנו גם יודעים מי נשאר במקלטים בצפון, ומה זהותם של מרבית אלו שנהרגים מהקטיושות ואפילו בין החיילים. כל זה נכון, אבל זה לא ישתנה מתוך הפגנות השמאל, שמשמר את הניכור הזה.
אנחנו יודעים להסביר את היעדרותנו ממה שנקרא “השדה הפוליטי”, אך בעצם הפקרנו את השטח לאשכנזים. למעשה הפכה הפעילות המזרחית לשם נרדף לפעילות חברתית וגם זו לא ברור היום מהי. להיפך, היום התברר שאין כל משמעות לפעילות חברתית שאין איתה עמדה פוליטית, ושהחלוקה הזו בין “חברתי” ובין “פוליטי” משמרת את המקום של המזרחים. האם היא חלוקת מזון? תערוכות של אמנים מזרחים? דיור מוגן? מה בדיוק? מה שברור הוא שאין פעילות פוליטית מזרחית. פעילות פוליטית שמתנגדת באופן פעיל למה שנעשה פה ולא רק עכשיו,( גם התנגדות לכיבוש לא נשמעה באופן ברור בשנים האחרונות מצד הארגונים המזרחים או כותבי האג`נדה המזרחית) אין פעילות פוליטית שקושרת בין גורל האנשים שיושבים במקלטים של קרית שמונה וטבריה לפליטים מדרום לבנון וביירות, שלא לדבר על אנשי עזה ושדרות. אין כלום!
יש כמה מאמרים באינטרנט וזהו. וגם במאמרם האלו לא נקשר גורל האחד בשני. או שמבקרים את המלחמה ומה שנעשה בלבנון או שמזדהים עם יושבי המקלטים בצפון וכאילו אין האחד קשור בשני ומונע ע”י אותה מכונת מלחמה שאינה יודעת לאן פניה מועדות והורסת את כל הנקרה על דרכה. עם זאת חשוב לציין שפעם ראשונה בזמן אמת נכתב מאמר חשוב ביותר ע”י סמדר לביא וראובן אברג`יל , שיכול להוות בסיס מצוין לעמדה שאני מציגה כאן.
אנחנו לא יכולים להמשיך ולשתוק. הגיע הזמן שנתחיל להאמין בעצמנו, שנבין שלא תוכל להיות עמדה פרו-פלסטינית בעלת השפעה אם היא לא תצא מאיתנו, ולא תקח בחשבון גם את המזרחים. כי כך אנחנו משמרים – ובצדק – את הרושם ש”השמאלנים אוהבים את הערבים אבל שונאים יהודים/מזרחים”. זה מהותי לחיות בתוך המתח בין בית חנון ובין שדרות, ולגלות סולידריות עם שני הצדדים. זה הרבה יותר קשה, אבל זה הרבה יותר חשוב. אנחנו צריכים שהשמאל הרדיקלי יצטרף אלינו. אז גם תהיה לפעילות היהודית-ערבית המשותפת משמעות אחרת: זו לא תהיה פעילות אשכנזית (ולצורך הענין אנחנו מצטרפים לאשכנזים עם עורנו השחום) עם ערבים – שממילא יוצאת כנגד המזרחים, אלא תהיה בסיס למסגרת כוללת. עלינו לצאת מתחושת חוסר האונים או חוסר השייכות שאופפת אותנו כבר זמן רב מדי ומונעת כל דרך לפעולה. אנחנו חייבים לחשוב על דרכים בהן נוכל לפעול. הפעילות שלנו חייבת להיות מופרדת בשלב ראשון מהפעילות של השמאל הרדיקלי, אך רק בשלב הראשון. מופרדת משום שלא ברורות לנו כל התשובות לכל השאלות ואולי לא ברור לנו הקשר בין ההתנגדות למלחמה לישיבה במקלטים.הפעילות צריכה להיות מופרדת בשלב הראשון מזו שנעשית היום ב”שמאל” האשכנזי, אחרת נפקיר את עצמנו לקואופטציה אותה אני מרגישה כבר זמן רב ובגללה לא הלכתי להפגנה בשבת.ולדעתי זו אחת הסיבות למיעוט המזרחים בהפגנות. אני כלל לא מתכוונת לקדם כאן צורך לקיום הפגנה מזרחית מול זו האשכנזית. אין בכוונתי להשתמש באותם כלים קיימים ולהתחרות בהם.
אנו חייבים לנסות ולמצוא את דרך הפעולה שלנו שתגיע לאנשים שלא מוצאים עצמם בהפגנות ובפעילויות ובחוגי השמאל. הרי אנחנו חייבים לנצל את כל הידע שצברנו על מה שנעשה וקרה פה כל השנים, את התובנות שהגענו אליהם, על המאבקים שנעשו פה ובעולם (ולהפסיק לחלום ולדבר עליהם).
אנו חייבים למצוא את דרך המאבק שלנו.
מאבק שקושר את הבעיות החברתיות יחד עם הבעיות הפוליטיות, שמקשר בין הקרבנות הלבנונים והפלסטינים לבין הבעיות שלנו.כשנבין שיש קשר נוכל לשנות את מצבנו לא רגע אחד לפני.
שנבין שנעשה בנו שימוש ציני למטרות כביכול לאומיות שכלל אינן משרתות אותנו ובעיקר להיפך.
שנבין שהמלחמה הזאת גובה מחיר יקר מאין כמוהו ואין למחיר הזה כל תמורה ולא תהיה.
רק אז אולי נצא מתוך הפינה אליה נכנסנו והוכנסנו לפני הרבה שנים. הגיע הזמן לצאת מההלם ויפה שעה אחת קודם.