למרוד בשיכחה: פרידה מקפה גיברלטר

מוקדש לאופיר טובול ולחסן ועמירה, אבל בעיקר לאָסי שלהם

את הפוסט הזה הבטחתי לעצמי לכתוב לקפה גיברלטר כבר לפני למעלה משנה, כשחסן ועמירה קראו לבת שלהם, שתהיה בריאה, אסי. דחיתי ודחיתי, והקפה נסגר. אז זה בעצם הפוסט האחרי-האחרון שלי. פוסט מורטם. זה פוסט אישי על העיוורון של הזיכרון.

כשהייתי ילד, היו לי קרובים בקיבוץ ניר דויד, שחבריו מתעקשים לקרוא לו רק בשם המקורי הסוציאליסטי שלו, תל עמל. זה קיבוץ ותיק, ממייסדי העמק ונציגים נוקשים של השומר הצעיר. והביקורים שלי שם נראו כמו חלום על גן עדן. גדלתי בבית של רעש, צעקות, דוחק. הקיבוץ היה שקט, ורגוע, וירוק, ונקי, ויפה. והילדים בני גילי היו גבוהים, וחסונים, ובהירים, ואתלטיים. ופשוטים, קצת סתומים. כששאלו אותי אם אני רעב אמרתי כמובן לא, מחכה שיפצירו בי שוב, כמקובל. אף אחד לא הפציר בי שוב ונשארתי מת מרעב. וקינאתי אפילו על זה – שאין בהם מבוכה, ולא בושה, ולא בעיות בדימוי עצמי, ולא גינונים כאלה. סתומים ובלי תסביכים ויפי תואר וגבוהים. ההיפך המוחלט ממני.

במרכז הקיבוץ היה נחל עם ברבורים. שבני הקבוץ קוראים לו אָסי. הייתי יורד אליו לבד לגמרי, ובתוך כל השקט והטבע והברבורים הייתי שוחה במים הצלולים ומרגיש שאני מיטהר.

ודבר אחד היה לי מובן מאליו ומעבר לכל ספק – שקוראים לנחל הזה בשם הכל כך צברי אסי, שם של משפחת דיין מהצד השני של העמק, על שמו ולזכרו של בן קיבוץ גבוה ויפה בלורית ותואר, שהיה אלוף העמק בשחייה, ונפל בקרב גבורה באחת מיחידות העלית שקיבוצניקים כאלה הלכו אליהם אז.

עברו שנים ולמדתי דברים. למדתי ששמו העברי הרשמי של הנחל הוא נחל עמל, והוא מוביל מהסחנה (ששמו הרשמי גן השלושה) לקיבוץ. למדתי על ההיסטוריה של הסחנה – אותה שכיית חמדה ארכיטקטונית והנדסית של פלסטין המנדטורית. למדתי על טחנות הקמח, ועל היופי, שאגדות של פליטים פלסטינים מבית שאן מפארות עד היום (בשפתה המכובסת של הוויקיפדיה, ובשפתו של דף ההסבר לתירים שבו לתימני אין שם: לפני הקמת המדינה היו האדמות באזור בבעלותם של ערבים אמידים, שהקימו טחנות קמח, הרחיבו והעמיקו את הבריכות ויצרו מפלי מים כדי להניע את אבני הריחיים. אחרי מלחמת השחרור נהרסו הטחנות וכעת נמצאים שרידיהן בשטח גן השלושה. אחת מהן שוקמה. מאבני הטחנות ההרוסות בנה בשנות ה-50 “עולה מתימן שהיה לו מושג בבנייה”, כפי שכתוב בדפי ההסבר לתיירים בסחנה, “את הקיר שמעליו נופל המפל ותצלומו מופיע בכל ספר תמונות מישראל(“. למדתי איך הפלמח החריב את שכיות החמדה האלה, ואיך לא מזמן אספו שוב את האבנים כדי לשבץ אותן ביצירת אמנות שהוקמה שם. אמא של חברי הטוב מנצרת היתה מהמשפחה הבית-סנית שהפעילה את המקום והיתה בעלת אדמות בו לפני 48׳.

אבל דבר אחד היה לי מובן מאליו ומעבר לכל ספק – שקוראים לנחל הזה אסי על שמו של איזה בן קיבוץ גבוה ויפה בלורית ותואר, שהיה אלוף העמק בשחייה, ונפל בקרב גבורה באחת מיחידות העלית.

אחר כך למדתי עוד דברים: על המונופול של הקיבוץ על משאב הטבע הזה. על כך שהוא סגור לבני הסביבה. על כך שאתר הסחנה מופעל ומוחכר רק לקיבוצים הסמוכים, כמו כל אתרי התיירות והפנאי מסוג זה. חברים טובים בבית שאן סיפרו לי על המאבק הנמשך של תושבי העיר על השימוש בסחנה ובאסי, שהגיע פעם אחת כמעט לשימוש בנשק חם מצד חברי הקיבוץ.

אבל דבר אחד היה לי מובן מאליו ומעבר לכל ספק – שקוראים לנחל הזה בשם הכל כך צברי אסי על שמו של בן קיבוץ גבוה ויפה בלורית ותואר, שהיה אלוף העמק בשחייה, ונפל בקרב גבורה באחת מיחידות העלית.

אפילו כשלמדתי שאחד הנהרות הגדולים במזרח התיכון נקרא בלשונות האירופיות אורונטס ובטורקית אסי ובערבית אל-עאסי לא קישרתי. גם לא כשהתעמקתי קצת במקור השם של הנהר הגדול ההוא. הנחל של הקיבוץ נשאר אסי. כי היה לי מובן מאליו ומעבר לכל ספק – שקוראים לנחל הזה על שמו של בן קיבוץ גבוה ויפה בלורית ותואר, שהיה אלוף העמק בשחייה, ונפל בקרב גבורה באחת מיחידות העלית…

ולא קישרתי אפילו כששמעתי את אום כלתום שרה: אראכ עסי אלדמע (أراك عصي الدمع) – ראיתיך מתמרד כנגד הבכי (כלומר, נלחם בו, עוצר בדמעות; כאן המלים בערבית ובאנגלית). כי שמו של הנחל ההוא הוא שם ערבי. עסי בערבית זה מורד. על הנהר הגדול אורונטס אומרים שהוא מורד, כי הוא זורם מדרום לצפון בניגוד לכל הנהרות הגדולים האחרים באזור. יש גם הסברים אחרים – החל ממיתוסים בבליים ואוגריתיים על מרד יצורי הים וכלה בגדות המיוחדות שלו, שמונעות השקייה רגילה (ושגלגלי ההשקייה המפוארים שלו כנראה ניזוקו במלחמה העכשווית בסוריה). גם העאסי הקטן זורם מהסחנה צפונה. מצאתי הסבר פלסטיני עממי שמסביר שבמקומות מסויימים נראה שהנחל זורם “נגד הכיוון”. כמה מוזר ופואטי, שמה שנדמה לי מתוקף התניות ועיוורון כמו שם קיבוצניקי, הוא שריד מעברו המזרח-תיכוני של האזור, שפירושו מורד ונון-קונפורמיסט. זו המלה עצמה שהתמרדה כנגד השכחה… כמו עשרות אלפי המלים שפורסמו בקפה גיברלטר, שהיה לי הכבוד לכתוב בו, ושהפסיק בימים אלה את פעילותו השוטפת והפך לארכיון.