Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
מדוע אסור לנו לחזור לשיגרה
פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
כאשר מנתחים אירועים היסטוריים, נוטים להצביע על אירוע אחד שהוביל לשינוי של סטטוס-קוו. כך, לפני כשבוע, שלושה צעירים מאום אל פחם הצליחו לערער על הסטטוס-קוו של הכיבוש בכלל ובמסגד אל אקצא בפרט. ישראל מצדה ראתה בפיגוע בעיר העתיקה בו נהרגו השוטרים הדרוזים הזדמנות לנסות את מזלה ולמקם את עצמה בתור הריבון המוחלט בירושלים ובהר הבית. פחות משבוע לאחר מכן פרצו גלי מחאה בזכות עמדתם הברורה והאמיצה של אנשי הוואקף, שהתנגדו להצבת המנגנומטרים ואף דרשו ממתפללים לא להיכנס למסגד כל עוד אלה ניצבים במקומם. המחאה בירושלים החריפה, ושיאה היה שלשום אחרי תפילת שישי, כאשר מוחמד שרף, בן 18, נורה למוות בשכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים, ועוד נהרגו מוחמד חסן אבו גנאם, בן 19, בשכונת א-טור, ומוחמד לאפי באבו דיס. הלילה המשיך לדמם עם מותם של שלושה מתנחלים באירוע הדקירה בחלמיש.
שלושת הצעירים מאום אל פחם הצליחו לערער את המזרח התיכון ולהעמיד בספק הסכמות פוליטיות וחברתיות בחברה הפלסטינית ובעולם הערבי והאסלאמי. עשרות-אלפים הפגינו נגד ישראל בעמאן ובאיסטנבול, פרלמנטרים ירדנים לוחצים על המלך עבדאללה לגרש את השגריר הישראלי והרשות הפלסטינית הקפיאה את יחסיה עם ישראל. עם זאת, אירועים אלה הבליטו את חילוקי הדעות והמחנאות בקרב הציבור הפלסטיני – מחד המחנה שאוהד את הסטטוס-קוו ופועל בנמרצות להחזיר את הגלגלים שבוע לאחור, ומנגד המחנה שרואה באירועים האחרונים הזדמנות לערער על הכיבוש הישראלי בכל רבדיו.
כדאי רק להבהיר למה הכוונה במונח סטטוס-קוו; כי למיטב ידיעתי, גם לפני שבוע הכיבוש הישראלי היה קיים, לצד דלתות מסגד אל אקצא ניצבו חיילים ישראלים, עזה הייתה תחת מצור וללא חשמל, בתי פלסטינים נהרסו כדבר שבשגרה, ההתנחלויות המשיכו לגדול, זכות השיבה לא הוכרה ופלסטינים בתוך הקו הירוק סבלו ממשטר גזעני ומפלה. כך שההפגנות כעת בירושלים קשורות להרבה יותר מאשר למצב הנוכחי במסגד אל אקצא (למרות היותו המניע העיקרי בשל חשיבותו הדתית). ההחלטה האמיצה של אנשי הוואקף להתנגד מלמדת על כך שהצעירים הפלסטינים מוכנים לעמוד מאחורי הנהגות אמיצות. עם זאת, אם נקבל את ההגדרה הזו של הסטטוס-קוו נוכל להבין מדוע מוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב העליונה, הלך לנחם את הוריהם של השוטר והחייל שלקחו חלק בשימור הכיבוש בירושלים, כלומר במקום להוקיע את התופעה של ערבים המתגייסים ומדכאים את עמו שלו, הוא העניק לגיטימציה לשירות ערבים בצה״ל והעדיף להאשים את הקורבן, להאשים את אלו שמתנגדים לכיבוש.
הניסיון לשמר את הסטטוס-קוו בא לידי ביטוי בשאיפה לחזור למציאות של לפני שבוע, שבה קיבלנו כאילו כמובן מאליו את העובדה שיש ערבים שמתגייסים לצה”ל, ממש כפי שהתגובה הכי תקיפה של אבו מאזן הייתה הקריאה להקפיא את היחסים עם ישראל וכאשר גורם פלסטיני נשאל לגבי ההקפאה הוא הגיב בתשובה ש״במקרה ביטחוני דחוף שאינו שגרתי יימשך הדיאלוג עם הצד הישראלי כפי שנעשה גם בעבר. אין הפסקה מוחלטת של התיאום״. אבל מנגד, השתלשלות האירועים מלמדת כיצד העם הפלסטיני מטבעו מתנגד לסטטוס-קוו, ועכשיו השאלה היא לא רק המגנומטרים – המחאה הנוכחית מאתגרת הסכמות שהיו מקובלות ומובנות מאליהם, וכך מוחמד ברכה גורש מהלווייתם של הצעירים מאום אל פחם לאור הדברים שנשא בבית החיילים שנהרגו ואף נמסרה הודעה משותפת לעיתונות של שייח ראאד סלאח, ג׳מאל זחאלקה וטאהר סייף שבה מוקיעים את החלטותו של ברכה להשתתף בלוויה. כמו כן, פעילים פלסטינים בתוך הקו הירוק דורשים מוועדת המעקב העליונה להתנצל על ביקורו. במחאה בירושלים גם נשמעו סיסמאות ברורות נגד אבו מאזן, שהפך להיות מנהיג ללא שום לגיטימציה ברחוב הפלסטיני.
יש שיטענו שזה עניין בין-דורי ושהבקשה לחזור לסטטוס-קוו היא בקשה אחראית של אנשים מבוגרים, ושהצעירים פשוט לא מבינים. ייתכן מאד שהאלמנט הבין דורי משחק תפקיד, אבל גם אם כן – הגיע הזמן ש״הדור האחראי״ יקבל אחריות על כישלונותיו, השיח האחראי שמבקש להרגיע את הרוחות הוא אותו שיח שהוביל אותנו לאסון בו אנו נמצאים. בעיניי, הסטטוס-קוו הוא בדיוק המצב בו אנו צריכים להילחם, המצב אותו יש להוקיע, לשנות ולא לפנטז על החזרה אליו. עם שבוחר לחיות כבן חורין מבין שאין כיבוש נאור ושהבקשה להיות חופשי היא הבקשה להיות בן אדם. מנהיגיו של עם חופשי הם אלו שמוכנים להתנגד ולעמוד בקו הראשון כנגד הדיכוי, ולא מתווכים שמנסים להרגיע את הרוחות. כי בזמן כיבוש, אסור שהרוחות יירגעו.
