שיקו בהר העלה כאן לפני מספר ימים את השאלה הנכונה, לא “מי אשם?” (שנטחנה עד דק) אלא “איך יוצאים מזה?” נראה שלא רק רוב הכותבים והמגיבים באתר זה, אלא גם חלק גדול בציבור הישראלי, יודע את המטרה או הכיוון – פתרון של שתי מדינות. הויכוח הוא, מחד, היכן יעבור הגבול? ומאידך, איך מגיעים ל”שם”? השאלה, לפיכך היא לא רק מי הביא אותנו למצב הנוכחי אלא מי ואיך יכולים להוציא אותנו מכאן.
תהליכים פוליטיים בין לאומיים בכלל ותהליכי שלום בפרט מתקיימים במה שמכנה הספרות שני מישורים (two level games) הקשורים זה בזה אבל גם נפרדים זה מזה. במישור האחד מנהלות מדינות (או קבוצות אתניות/לאומיות וכו`) משא ומתן ביניהם על שלום ובמישור השני מתנהל בתוך אותן מדינות או חברות משא ומתן “פנימי”. השגת הסכם עם מדינה שכנה, או קצה חוט להסכם, מותנה ביכולת לשכנע גם את הציבור בהוגנות ההסכם, הבטחון שיבטיח, נאמנות הצד השני להסכם וכו`.
אחת הבעיות המרכזיות שלנו, מי שמאמין במו”מ ופתרון מדיני, שציבורים רחבים במקרה הטוב לא משוכנעים ובמקרה הרע מנוכרים מאותן יוזמות. לכן, היוזמה הסעודית, כמו אחרות, לא תחזיר כל עוד הציבור לא ישתכנע ש”יש פרטנר” (ועל הנזק שעשה ברק עוד נמשיך לשלם ביוקר) ושהסכם השלום לא יסתיים בעוד סיבוב של שפיכות דמים.
אבל הסקפטיות איננה הבעיה היחידה. חוקרים של תהליכי שלום מזהים כמעט בכל סכסוך את מה שהם מכנים spoilers, קבוצות שהשלום מנוגד לאינטרסים הבסיסיים שלהם והקונפליקט משרת אותם. תהליכי שלום בנויים על היכולת לנטרל את הקבוצות האלה על ידי הפיכתם לשוליים ואת מעשיהם ללא לגיטימיים. גם במדינה ריבונית יכולות קבוצות כאלה, או פלגים קיצוניים בתוכן, לפגוע בתהליך השלום (לרצוח מתפללים במערת המכפלה או ראש ממשלה) אבל בישויות שאינן ריבוניות על אחת כמה וכמה שקבוצות אלה מאיימות על כל תהליך פיוס שאותו ינסו לשבש ככל יכולתן. במילים אחרות, גם אם יש פרטנר עם רצון טוב לא תמיד בטוח שזה מספיק.
וכאן, אני מגיע ל”שתי החזיתות” כמו שקרא למצב אחד העיתונים.
במאמר מוסגר, חסרה לי אינפורמציה אלטרנטיבית, מומחים אחרים שאינם אהוד יערי אבל קוראים את העיתונות הערבית, מכירים לעומק את התהליכים בחברה הערבית שהיו משמיעים את דברם. אולי באתר הזה? ממה שאני קורא ומבין האשמות לכאן ולכאן נוטות לטשטש את מורכבותה של המציאות.
לגבי לבנון, אני לא משוכנע שהאשמה נופלת כאן על כתפי המנהיגות הישראלית למרות שנוח להאשים את פרץ ששינה את עורו או נסחף אחרי הגנרלים כמו במאמר שהתפרסם כאן לפני מספר ימים. ייתכן יש כאן בעיה מבנית עליה צריך לתת את הדעת. החיזבאללה הוקם בשעתו כארגון גרילה שנועד לגרש את ישראל מלבנון, אבל אחרי הנסיגה מלבנון, מה ייעודו? ארגונים בירוקרטיים וגם מיליציות אינם מתפרקים בקלות מעמדת הכוח שרכשו. במילים אחרות, לחיזבאללה עניין בהמשך הסכסוך והפלשתינאים או חוות שבאע הם בסך הכל תירוץ. האם התשתית האזרחית שבנה עשויה להוות תחליף לארגון הצבאי? תחושת הבטן שלי היא שלא אבל, שוב, היה מעניין לשמוע כאן חוות דעת מלומדת. בסופו של דבר ייתכן שהרחקת החיזבאללה מהגבול הייתה דבר מתבקש כמו גם החלשתו מכיוון שהוא משפיע לרעה על המתונים בצד הפלשתיני.
לגבי עזה – האם יש כוח ריבוני בעזה? אפשר בהחלט להאשים את ישראל בריסוק ההנהגה הפלשתינית (ויש גם לחלק מההנהגה הפלשתינית אשמה בעניין) אבל זה עדיין לא נותן מענה לשאלה ה”מה עושים?”. הרי ברור שיציאה מעזה גם אם תהיה “אמיתית” (פתיחת המרחבים הימיים, האוויריים והיבשתיים) תיתן מענה חלקי בלבד לבעיות השעה, בעיקר אלה הכלכליות. פתיחת המעבר הבטוח בין עזה לגדה, פתיחת המעברים לסחורות, החזרת העובדים לישראל (בתנאים הוגנים לשם שינוי) כולם נדרשים, האם ניתן לבצע זאת? האם התחזקותם של כוחות פונדמנטליסטיים לא הופכת אותם ל spoilers (אשמח אגב למילה בעברית) שיש להם אינטרס בהמשך הקונפליקט? מה מעמדם בחברה? האם יש הנהגה (והנייה אמר כמה דברים שראוי היה לדון בהם) היכולה לכפות את רצונה עליהם?
היזמה הסעודית, כמו רעיונות אחרים, היא מטרה ראויה, נשאר לחשוב איך מגיעים אליה. כמי שרוצה להאמין שעוד לא איחרנו את המועד הצעדים צריכים מושבים ומדודים, ביקורתיים כלפי ישראל ותביעה ממנה לסיים את הכיבוש אבל גם כלפי בלתי מתפשרת כלפי הפלשתינאים. וכמובן, וזה כבר עניין למאמר אחר, חיבור בין צדק פוליטי (גבולות מוסכמים) לבין צדק חברתי. תהליכי שלום הם ארוכים וכואבים עם עליות ומורדות ורק אם נצליח לרסן את תאבי הקרבות משני הצדדים יש סיכוי למהלך גדול.