מי לפס הייצור ומי להנהגה?

מתוך הדו”ח:

התשובה השנייה לשאלה “איפה החצי השני” היא שבחלק גדול מהיישובים הקטנים ומעוטי המשאבים, כדוגמת עיירות הפיתוח, הרשות המקומית מוסרת את הפעלה בית הספר התיכון המקומי לידי רשתות ניהול חיצוניות שהתמחותן ההיסטורית היא בחינוך מקצועי.

נתונים לגבי שתי הרשתות הגדולות, אורט ועמל, מעלים כי ב-2014, אורט הפעילה סך של 99 בתי ספר, כאשר ב-38 מתוכם היה מסלול עיוני, ב-58 – מסלול טכנולוגי וב-72 – מסלול מקצועי. כך גם ברשת עמל, שהפעילה 60 בתי ספר, שב-21 מהם היו מסלולים עיוניים, ב-9 מסלולים טכנולוגיים וב-33 מסלולים מקצועיים (בשתי הרשתות, מדובר בבתי ספר שבפיקוח משרד החינוך ומשרד הכלכלה).

71% מכלל בתי הספר של שתי הרשתות המקצועיות הגדולות – אורט ועמל – ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך: 35 ביישובים ערביים, 43 בעיירות פיתוח ו-35 נוספים ביישובים המדורגים באשכולות חברתיים-כלכליים 1 עד 5. ואילו ביישובים המבוססים, במידה שישנם בתי ספר מקצועיים, הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות “דרומיות”. במסלולים המקצועיים, להוציא המסלול ההנדסי, שיעורי הזכאות לתעודת בגרות נמוכים בהשוואה למסלולים העיוניים.

בישראל מורגש בשנים האחרונות לחץ להרחיב את החינוך המקצועי. הלחץ מתמיה למדי שכן שיעור הלומדים בנתיבים הטכנולוגיים עמד ב-2014 על כ-40%, שיעור שאינו נופל מהממוצע בארצות אירופה המערבית.

נראה כי הלחץ להרחיב את שורות החינוך המקצועי משקף לאו דווקא צורך בבוגרים נוספים אלא חתירה לחינוך מקצועי אחר – למשל, החינוך המקצועי בגרמניה. בישראל, החינוך המקצועי (להוציא המסלול ההנדסי) הוא קטגוריה שיורית, שמשמעה כי הלומדים/ות בו הם אלה שנמצאו בלתי מתאימים ללימודים במסלול העיוני. בחלק גדול מן המסלולים המקצועיים הלימודים הם ברמה נמוכה מזו של המסלולים העיוניים, הבוגרים אינם מקבלים הסמכה מקצועית המוכרת על ידי המעסיקים והתלמידים מסיימים את לימודיהם כשהם חסרי ניסיון מקצועי מעשי. כפי שנאמר במסמך של ארגון ה-OECD, הבוגרים מחזיקים בידיהם תעודה שבמקרים רבים אינה מובילה לשום מקום.

בגרמניה, לעומת זאת, יש מסורת רבת שנים של לימודים מלווים בהכשרה מעשית במפעלים הנבחרים על ידי הממשלה. החניכים מקבלים שכר ועבור רבים מהם מסלול ההכשרה המעשית הוא פתח להעסקה קבועה במפעל בתום הלימודים. תנאי ההעסקה והשכר מכוסים על ידי הסכמים קיבוציים ותנאי ההכרה והתעודה בסוף המסלול נקבעים בשיתוף המעסיקים והאיגודים המקצועיים. בסוף המסלול פתוחה בפני הבוגרים הדרך למכללה טכנולוגית ולאחר השלמות אף לאוניברסיטה.

אם לכך מכוונים הלוחצים להרחבת שורות החינוך המקצועי בישראל, הרי שמה שנדרש הוא לא הרחבה של המסלולים המקצועיים הקיימים אלא רפורמה רחבה ביותר במספר מערכות: רמת הלימודים בבתי הספר, מנגנוני הפיקוח של משרד החינוך, חקיקת העבודה, מערכת השכר, שיתוף הפעולה שבין המעסיקים ובין האיגודים המקצועיים ועוד.

אלא שלפני שפותחים במהלך רחב שכזה, מן הראוי לשאול האם זה הכיוון שבו רוצה החברה הישראלית ללכת. האם ראוי הוא שכבר בגיל צעיר – סוף חטיבת הביניים – נמשיך להפריד בין בני/ות הנוער, מי להנהגה, לפיקוד ולמחקר ומי לפס הייצור ולמקצועות השירות? האם אין זה הגיוני יותר להעניק לכל בני/ות הנוער השכלה כללית רחבה, כולל תואר אקדמי ראשון, ורק לאחר מכן לפרוס בפניהם אפשרויות מקצועיות שונות?

לקריאת הדו”ח המלא של מרכז אדוה, שכתבו שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ונוגה דגן-בוזגלו