ויקי היקרה,
באותו לילה כתבתי לך מכתב, אך כמו כל המכתבים שכתבתי בלילות, גם מכתב זה לא נשלח. למחרת בבוקר הגיעו הטלפונים. כולנו היינו שם. זכית ומותך קרב את כולנו. בפעם האחרונה שראיתי אותך, זה היה בלוויה של שלמה אלבז ז”ל. הנועם שקרן ממך באותו לוויה “מוכרחים לעשות משהו לזכרו אמרת”, לא ידעתי שזה המשפט האחרון שאשמע ממך.
אני מאמין לך, את לא רוצה שנצטער, זה מה שקראה בתך במכתב ששלחת. היו לך חיים נפלאים ועשירים. אני לגמרי מאמין.
בלוויה הרגשתי שאני כל כך אוהב את המזרחים שנכחו שם. ואני רוצה להגיד להם, שאין מי שיאהב אותנו. אני לא מדבר על אחוות מדוכאים, אני נזהר מזו כמו מאש. אני מדבר על יתמות, על אחוות יתומים ויתומות.
יש בי כעס. כשאני חושב על זה שכל הפגישות שלי אתך היו מקריות. בכנסים של הקשת, בתחנת אוטובוס בגבעת רם ביום שישי. מקריות, אבל בלתי נשכחות. לא היינו חברים קרובים, ולא היינו חייבים להיות, היו לך מספיק. אבל הייתי צריך לנסוע אליך פעם לתל אביב, או שהייתי קובע אתך כאן בקפיטריה. צלחת מרק פה ושם, כוס תה. זה היה נחוץ, לי לנו לכולם. וזה חורה לי כל פעם שאני חושב כמה זמן בזבזתי על פגישות לא חשובות.
האם תהיה לי החוכמה להרים פה ושם טלפון ולהזמין את הגיבורים והגיבורות שחיים איתנו כאן לשיחה? כל מרק שאשתה בשיחה כזו הוא מזכרת למרק שלא שתינו.