מתנחלים במחאת האוהלים

“ברוכים הבאים בצל קורתנו, ‘אוהלים יקרים’, אהלן וסהלן. וולקאם טו גוש אמונים!” פותח מאמר מערכת בעיתון “נקודה”, וממשיך:

אך אם כבר “גוש אמונים” – מדוע לא עד הסוף […] מדוע עלו שיירותיכם דרך קצרה כל כך, בקושי הוצאתם את האף משכונת קטמונים! אם נקעה נפשכם משכונות עוני, אם למרחבים ואיכות חיים אתם שואפים, מדוע לא נסעתם עוד קצת – לגבעון, לעפרה, לאפרת, לנווה צוף? […] במקום לנטוע אהליכם במרחבי הארץ נשארתם בקטמונים, במקום לחדש ולהתחדש – אתם מנגנים שוב ושוב את התקליט השמאלצי השחוק על “גוש אמונים” ועל הכספים שהוא כביכול מקבל. לו יצאתם למרחבי ארצנו, לו ביקרתם במקומותינו – לא ארמונות הייתם מוצאים, כי אם קרוונים עלובים ואשקוביות דלות – אך בתוכם הייתם מוצאים יצירה ובניין, איכות חיים המרקיעה לשחקים, אווירה שכולה מלאת שמחת חיים ואופטימיות וזו הבשורה בשבילכם, יום יבוא וגם אתם תשמעוה.²

המאמר, שהופיע ב”נקודה” בשנת 1980 ונכתב בעקבות הקמת תנועת האוהלים בשכונת הקטמונים בירושלים, מלמד אותנו שהיחסים בין “המתנחלים” לבין “האוהלים” לא החלו במחאת קיץ 2011. זוהי לכל היותר נקודת זמן נוספת על הציר שבו מערך הזהויות של המתנחלים מטשטש ומדחיק את הקשרים בין אתניות ובין הכיבוש בכלל וההתנחלויות בפרט. מקור ההדחקה הוא הגיונה של פרדיגמת הקו הירוק,³ זו המייצרת הבחנה בין מתנחלי 1948 למתנחלי 1967 ומרשתת את החלוקה בין “שמאל” ל”ימין” ובין “אשכנזים” ל”מזרחים” על בסיס יחסם לכיבוש של 1967 ולסוגיית ההתנחלויות.⁴ התבוננות בסוגיה האתנית דרך משקפיה של פרדיגמת הקו הירוק מגלה כי מתקיימת הבחנה המטהרת את סוגיות “הכיבוש”, “השטחים” ו”ההתנחלויות” מן הסוגיה האתנית.⁵

לפיכך, שאלת הזהות האתנית של המתנחלים היא סוגיה פוליטית המובנית ומטושטשת אל תוך השיח הציבורי והמחקרי על הכיבוש. הנכחתה של שאלה זו בסדר היום הפוליטי, הציבורי והמחקרי בכוחה לפרוץ את גבולות המחשבה על זהותם של המתנחלים בפרט ועל הכיבוש בכלל. אחד מרגעי האפשרויות לעלות שאלה זו על סדר היום היתה מחאת קיץ 2011.

המחאה הבחינה את המתנחלים כקבוצה חיצונית לה, שכן אילו היו בתוכה לא היה נפתח דיון סביב הצטרפותם או אי-הצטרפותם למחאה. אך לא רק כחיצוניים לה תפסה את המחאה את המתנחלים; היא גם הגדירה אותם בצורה מונוליתית כאשכנזים בני מעמד הביניים. בשל היותה מונוליתית, ההגדרה מפקירה את המעמדות המוחלשים שבהתנחלויות ומתעלמת מהפיצול הפנימי ומההיררכיה בין המתנחלים, הנחשפים בעת מתן מענה לשאלה מהי זהותם האתנית. לפיכך, ובניגוד לאופן שבו השיח הציבורי תרגם והמיר את הדיון לשאלת זהותה “השמאלנית”, “הימנית” או “הפוליטית” של המחאה, יש להבין את הדיון ביחס להצטרפותם של המתנחלים למחאה דרך המורפולוגיה האתנית של ההתנחלויות והמתנחלים. מורפולוגיה זו, פעם היא משורטטת על ידי גבולותיה של המחאה ופעם היא משרטטת אותם. שני השרטוטים הללו מזינים זה את זה ומייצרים מעגל קסמים המשיב על כנו את הסדר החברתי, שבין השאר נגדו קמה המחאה החברתית של יולי 2011.

מורפולוגיית הזהות של המתנחלים

מורפולוגיית הזהות של המתנחלים מושתתת על ארבע קטגוריות זהות מרכזיות: דת, מעמד, אידיאולוגיה ואתניות. ארבע הקטגוריות הללו מוכלאות ומותכות לשני נרטיבים מרכזיים ביחס לזהות המתנחלים. כל נרטיב בתורו ובהקשר הופעתו פועל באופן כפול: פעם כמנגנון המטשטש את מורכבותו של מערך הזהויות של המתנחלים, ופעם כעיקרון מארגן של הסוגיות הפוליטיות העולות ביחס לכיבוש ולהתנחלויות.

נרטיב אחד – “הנרטיב הדתי” – מתבסס על הזהות הדתית ועל הזהות האידיאולוגית של המתנחלים וממסגר אותם ככאלה המשתייכים לציבור הציוני-דתי בעל האידיאולוגיה המשיחית. לעיתים קרובות הם מכונים “מתנחלים אידיאולוגיים”. זהו נרטיב המטשטש את העובדה כי רבות מההתנחלויות –84% מכלל ההתנחלויות בבקעת הירדן ו-80% מכלל ההתנחלויות ברמת הגולן – הוקמו על ידי גופים מיישבים חילוניים של מה שמכונה “ההתיישבות העובדת” (התנועה הקיבוצית, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים).⁶ עובדה זו מערערת את האבחנה המארגנת של הקו הירוק בין “הציונות האמיתית השפויה” שבתחומי ישראל ובין הציונות המשיחית דתית.⁷

נרטיב שני – “הנרטיב המעמדי” שבלט בהקשר של המחאה – מתמקד בזהות המעמדית והאי/אידיאולוגית ומתאר את המתנחלים כמי שפועלים מתוך מטרה לשפר את איכות חייהם באמצעות מדיניות הרווחה הניתנת לתושבי ההתנחלויות, כמו תעסוקה מלאה, דיור, בריאות וחינוך. אלה מכונים לא פעם “מתנחלים לא אידיאולוגיים”, “מתנחלי איכות חיים” או “מתנחלים של סטטוס”. לעומת הנרטיב הדתי או במקביל לו, הנרטיב המעמדי שבו המתנחלים הם “מתנחלי איכות חיים” מתעלם מהמבנה הסגרגטיבי של ההתנחלויות, המבוסס על סלקציה. כפי שנראה מיד, מבנה סגרגטיבי זה מקורו בתפיסות גזעניות על בסיס דתי או אתני או שניהם גם יחד.

סגרגציה מרחבית

סגסוגת שני הנרטיבים – הדתי והמעמדי – מכילה את זהותם האתנית של המתנחלים אך גם מטשטשת אותה. העובדה שהזהות האתנית איננה מקבלת ביטוי מפתיעה לאור העבודה שמורפולוגיית הזהויות של המתנחלים וההתנחלויות איננה רק דתית, מעמדית או אידיאולוגית אלא גם אתנית. המספרים בלבד יכולים להעיד כך (ראו לוח 1): כ-37% מכלל המתנחלים הם אשכנזים, כ-24% הם מזרחים וכ-39% הם ילידי ישראל⁸ (יהודים שהוריהם נולדו בישראל ולא ניתן לקבוע את מוצאם מאחר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה איננה מספקת נתונים על דור הסבים והסבתות).

לוח 1: מורפולוגיה אתנית של האוכלוסייה היהודית בהתנחלויות בהשוואה לאוכלוסייה בישראל¹

***
אם נצרף לתוך מערך מספרי זה את המבנה הסגרגטיבי של ההתנחלויות, המבוסס על סלקציה, נמצא כי אמנם לא מעט מהן מעורבות (כ-40%), אך 53% מכלל התנחלויות מוגדרות כאשכנזיות ורק כ-7% מהן מוגדרות כמזרחיות (ראו לוח 2).

לוח 2: מורפולוגיה אתנית של ההתנחלויות²

זהו מבנה המבוסס על גזענות כלפי מזרחים בקבלה ליישובים, והוא מוצדק לא פעם בטיעונים בדבר “אי-התאמה דתית” של המזרחים בקבלה ליישובים קהילתיים דתיים [אשכנזיים], או שתנאי הזמן יצרו “גיטאות חזקים בדרך כלל מבחינה כללית…”⁹ אשר מנעו השתלבות של מעמדות נמוכים ביישובים הקהילתיים. יש לזכור כי המבנה הזה העתיק “ממאפייני ההתיישבות הקיבוצית … ע”י קבלה או דחיה של מועמדים”.¹⁰ כפי שהצביע על כך ארז ביטון בסימפיוזיון באלון מורה:

עלי לקבוע שאין עדיין פריצת דרך בין-עדתית בארץ. קיימת עדיין הסתגרות בתוך הישובים שהייתי מכנה אותם מונוליתיים, עשויים מיקשה אחת, מבחינת הרכבם העדתי […] בעניין זה עלי לקבוע בצער שאיני רואה הבדל בין ההתנחלויות ההולכות ונבנות בפועל כמסכת מונוליתית של יוצאי עדות אשכנז לבין קיבוצי השומר הצעיר, שאף הם על טהרת המונוליתיות של עדות מסוימות…¹¹

מבנה סלקטיבי כפול זה מבוסס על “שתי מערכות סלקציה: אחת על בסיס חברתי-כלכלי (“התאמה”), והשנייה, הסלקטיבית יותר, על בסיס דתי”.¹² יותר מזה, בחינה קרובה של רטוריקת ההצדקה של אי-קבלה ליישובים מלמדת אותנו כי “מעמדות נמוכים” או בסיס “חברתי-כלכלי” מצפינים את הזהות האתנית המגולמת בהם. למעשה, בהתנחלויות נוצרת חפיפה בין צורת התיישבות – קהילתית, כפרית או עירונית – ובין הזהות האתנית, קרי חפיפה שבה היישובים הקהילתיים הם אשכנזיים ואילו העירוניים הם מזרחיים:

אכן התחיה מתעתדת להעביר את כל הכסף שינתן לה לישובים חדשים שיוקמו על ידי גוש אמונים. ישובים – שכמו שאנו יודעים כבר – ייושבו על-ידי אשכנזים, בעלי-דיור בדרך-כלל. בכך, יגבר הפער החברתי בעם והרווח התיישבות של יו”ש [הטעות במקור – ר”ג] יועמד בספק. על דברים דומים נפל המערך!¹³

קריאה של המבנה הסלקטיבי הזה מכריחה אותנו לנסח אסטרטגיה של מיקופים בין הקטגוריות של דת, מעמד ואתניות לכדי אתנו-דת ואתנו-מעמד. המיקוף, או הכלאת הקטגוריות זו בזו כאינטרסקציונליות, הופכת את מערך ההתארגנות של קטגוריות הזהות של המתנחלים לדינמי, כזה שאיננו מאפשר את הפרדתה של זהות מסוג אחד; הן שזורות זו בזו ומייצרות את תצורתה של המורפולוגיה הזהותית של המתנחלים כטהורה רק לרגע נתון בהיסטוריה. אחד הרגעים הללו הוא מחאת קיץ 2011.

גבולות המחאה

בדיון על הצטרפותם של המתנחלים אל המחאה תופס הנרטיב המעמדי האי/אידיאולוגי את רוב הדיון, אך הוא מטשטש דיון מפורש בזהות האתנית. המתנחלים הוצאו אל מחוץ לגבולות המחאה על סמך התפיסה שהם נהנים ממדיניות רווחה מעבר לקו הירוק ולפיכך מצוקתם הכלכלית של המוחים בתחומה של ישראל בקווי 1967 אינה נוגעת להם או נגרמת בגללם. התפיסה הזו איננה משוללת בסיס; היא לא רק נגזרת של גירסאות שונות של הטענה בדבר העתקת מדינת הרווחה אל השטחים,¹⁴ אלא גם חוזרת לסיסמה ההיסטורית שמזוהה עם תנועת האוהלים של 1980, “כסף לשכונות, לא להתנחלויות”. פילק ורם¹⁵ אף סבורים כי הסיבות המבניות לפרוץ המחאה הן התוצאות החברתיות-מעמדיות של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, שבמסגרתה הוזרמו תקציבי מדינה לטובת המתנחלים (והחרדים לתפיסתם של פילק ורם) על חשבון כלל האזרחים מאז 1985.

עם זאת, תפיסה זו מטשטשת את המנגנונים האתניים הפועלים הן בתוך הזהות המוגדרת באופן בלעדי כמעמדית והן מחוצה לה. רוצה לומר, השפה של מסמנים מעמדיים, דוגמת הרטוריקה של מדיניות רווחה, פועלת כמנגנון דה-אתניזציה של המעמד, המטהר את הזהות האתנית מההיבט המעמדי. מכאן ניתן לטעון כי המחאה משרטטת את זהותם של המתנחלים בקווים מעמדיים בלבד. אך נכון יותר לומר כי הזהות המעמדית של המתנחלים נוסחה בצורה מונוליתית והגדירה את כולם כבני מעמד הביניים. זהו ניסוח המתאפשר מתוך הנרטיב המעמדי התופס את המתנחלים כמשתייכים לציונות הדתית. הציונות הדתית לא רק מהווה חלק ממעמד הביניים, אלא שהיא מאופיינת כאשכנזית. לכן יהיה מדויק יותר לטעון כי דמות המתנחל במחאה הוא של דתי-לאומי, אידיאולוגי, בן מעמד הביניים ואשכנזי.¹⁶ זוהי מפה של זהויות המייצרת זיהוי חד-חד-ערכי בין מעמד, דת, אידיאולוגיה ואתניות ומשרטטת את מפעל ההתנחלויות בישראל לכדי תמונה חד-ממדית. החפיפה המושלמת בין הקטגוריות היא המאפשרת לשאלת הצטרפותם של “הדתיים-הלאומיים” להתחלף בקלות עם שאלת השתתפותם של “המתנחלים”.¹⁷ קלות ההמרה הזו היא למעשה קלות ההפקרה של המעמדות המוחלשים ושל המזרחים.

אם כן, מפת הזהויות של המתנחלים על פי דמיונה של המחאה היא חד-ממדית ומשטיחה את מורכבותה. המפה הזאת פועלת כהיזון חוזר. תמונה חד-ממדית כזו איננה מאפשרת, למשל, לפתוח דיון על מדיניות הרווחה הסלקטיבית הפועלת כמנגנון של הכלתם והדרתם של מזרחים בהתנחלויות. סלקטיביות זו מהדהדת את הסלקטיביות הממוסדת של תנועת העבודה ההיסטורית בתחומי ישראל שלפני 1967. פתיחה של דיון כזה מציעה נקודת מבט מן “החוץ” (השטחים) אל “הפנים” (ישראל של 1967) ומלמדת אותנו כי מנגנוני ההפרדה המרחבית והגזענות ביחס למזרחים הותקה עם מדיניות הרווחה – ולמרות קיומה – אל מעבר לקו הירוק. יש לזכור כי הפרדה מרחבית היא מסמן (ומסומן) מובהק של אי-צדק חלוקתי וחברתי המתבטא בדברים כמו דיור בר-השגה, חינוך נאות, פיתוח סביבתי וחלוקה תקציבית לא-שוויונית דרך הרשויות המקומיות. לכן “דרישת העם לצדק חברתי” איננה יכולה לוותר על תביעה לתיקון משני צדי הקו הירוק. ויתור זה התאפשר במחאה של קיץ 2011 בגלל התפיסה המונוליתית של זהות המתנחלים.

כך נחשפים גבולותיה של המחאה, הכולאים את תביעותיה לצדק חברתי בסדר החברתי שאותו, באורח פרדוקסלי, היא מבקשת לשנות. כאמור, הגבולות הללו מקובעים בהגיונה של פרדיגמת הקו הירוק. זהו קיבעון המדגיש את ההיבטים המבדילים בין המוחים בישראל המדמיינת את עצמה בגבולות 1967 ובין אלה שמחוץ לה. יחד עם עקשנותם של מנהיגי המחאה שלא לזהות אותה עם עניינים של “כיבוש”, נדחקה שאלת זהותם האתנית של המתנחלים אל מחוץ לתחומי המחאה. הצפת שאלת זהותם של המתנחלים יש בכוחה לשחרר מאותו קיבעון פרדיגמטי, ולהפוך את התביעה לצדק חברתי לכזו המשוחררת גם מהסדר החברתי שכלא אותה בגבולותיו הוא.

ריבי גיליס היא תלמידת מחקר בחוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל אביב

לקריאה נוספת

מאמרים נוספים מהספר

מחר, שישי (1 במרץ) מתקיים אירוע השקת הספר

לרכישת הספר בהנחה

————————————————————————-

1^ המחברת מודה לאריאל הנדל וליהודה שנהב על הערותיהם המועילות והמדייקות. תודה לדינה משכילייסון על העזרה בעיצוב הנתונים.

2^ “ה’אהלים’ בעקבות ‘גוש אמונים'”. נקודה 10 (יוני 1980), עמ’ 8.

3^ יהודה שנהב, במלכדות הקו הירוק – מסה פוליטית יהודית (תל אביב: עם עובד, 2010).

4^ שם. וגם: Joyce Dalsheim, “Twice removed: Mizrahi settlers in Gush Katif”. Social Identities Journal for the Study of Race, Nation and Culture 14(5) (2008), pp. 535-551

5^ ריבי גיליס “עכשיו גם הם מתנחלים“: המורפולוגיה האתנית של ההתנחלויות. עבודה לשם קבלת תואר מוסמך (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, (2009).

6^ שם.

7^ ישי רוזן-צבי, “זמן המתנחלים”. תיאוריה וביקורת 31, (2007), עמ’ 282-272.

8^ קטגוריית “ילידי ישראל” מציבה שתי בעיות בלתי פתירות במחקרים העוסקים בזהות האתנית בישראל. ראשית, שאלון מפקדי האוכלוסין מכיל את שאלת מוצא האב ומוגדר מוצאו של אדם מוגדר לפיו. לפיכך זהותו האתנית של נפקד איננה נמדדת ביחס למוצא האם. שנית, שאלת מוצא האב מאפשרת לדעת רק דור אחד אחורנית, של האב, וכך הלמ”ס יוצרת קטגוריה של “ילידי ישראל” המתרחבת והולכת עם הזמן. בחלוף הדורות הקטגוריה של “ילידי ישראל” סופחת אליה את ההבחנה בין “מזרחים” ל”אשכנזים” והופכת את התשובה על שאלת המוצא האתני להומוגנית באופן מלאכותי. בהקשר של פרויקט ההתנחלויות יש לקטגוריה זו תפקיד מרכזי בטשטוש המורפולוגיה האתנית, בגלל האוכלוסייה הצעירה בהן.

9^ במבי ויאיר שלג, “פלא שלא הצלחנו להתנחל בלבבות”. נקודה 176 (מרס 1994), עמ’ 47.

10^ רפי ועקנין (תושב פסגות), “גם מבריק וגם אותנטי”. נקודה 72, מדור גוונים (אפריל 1984), עמ’ 4.

11^ “ארז ביטון באלון מורה: הטחתם טלית בפנינו”. נקודה 55 (פברואר 1983), עמ’ 12.

12^ מאיר רבינוביץ, “חצי הכוס הריקה”. נקודה 149 (מאי 1991), עמ’ 16.

13^ משה כהן (תושב קרית ארבע), “ישובים אשכנזיים”. נקודה 54, מדור זכות הזעקה (פברואר 1983), עמ’ 24.

14^ ראו למשל דני גוטווין, “הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש”. תיאוריה וביקורת 24 (2004), עמ’ 211-203; שיר חבר, “כלכלה ופוליטיקה: מדיניות העוני בישראל ובשטחים”. תיאוריה וביקורת 26 (2005), עמ’ 301-295.

15^ דני פילק ואורי רם, “עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית (עד כה): ניתוח סוציו-פוליטי”. תיאוריה וביקורת 41 (טרם פורסם). פרסום מוקדם ומצומצם של המאמר אוחזר ב-12 ביוני 2012: http://www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/Files/tuv41_preview.pdf

16^ חשוב לציין כי גם פעולותיהם של המתנחלים עצמם והשיח שלהם תרמו לא מעט להנכחת ההיבט המעמדי. הקמת המאהל שלהם בשדרות רוטשילד לוותה בקריאה “יש פתרון – יהודה ושומרון”, ובמאמרי מערכת ודעות ב”עיתוני המתנחלים” “מקור ראשון” ו”בשבע” הציגו את המחאה כעניין שלא נוגע להם או איננו עולה בקנה אחד עם השקפותיהם הכלכליות והחברתיות. עם זאת, היו גם פעולות שהציגו את המצוקות החברתיות והכלכליות דווקא כרלבנטיות למתנחלים, כמו הקמת מאהל בתקוע או הצטרפותן של נשים מאריאל לפעולות המחאה של הורים וילדיהם (מה שכונה “צעדת העגלות” או “מחאת העגלות”).

17^ ראו למשל דני פילק ואורי רם, “עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית (עד כה)”, הערה 15 לעיל.