מתברר שכימיקלים לישראל הושפעו מסרטה של טלי שמש “זהב לבן עבודה שחורה” והחליטו להסדיר את התנאים של עובדי הקבלן במפעלי ים המלח (כפי ששודר ב”עובדה” שלשום). על פניו זה נראה טוב, אבל צריך לזכור שתגובה ראשונה הייתה להכחיש שיש מספר גדול של עובדי קבלן, וגם כעת תנאיהם של עובדי הקבלן יהיו דומים לזכויות המגיעות לעובדים על פי חוק. למשל, ישולם להם שכר מינימום פלוס חמישה אחוז, ממש מציאה. בראיון עם אלי גולדשמיט, שהיה חבר כנסת מטעם ה”עבודה”, ניסה הלה לשכנע את המראיינת שזה המרב שיכול להיעשות. המראיינת, טלי שמש, לא הקלה עליו ושאלה למה לא יועסקו העובדים ישירות על ידי המעסיק בפועל, זה כמובן בקשה מוגזמת. קשה לי להתרשם מגדלות הרוח של אותה חברה מצליחה.
הבעיה המרכזית היא צורת העסקה אשר בה למעסיק בפועל אין אחריות על, לפחות, שמירה על החוק ביחס לעובדים שאינם פורמאלית עובדיו. כיון שכך יכולת חברות לשכור קבלנים במחיר נמוך שאינו מאפשר לקבלן לשלם אפילו שכר מינימום. דוגמה טובה לכך מצוייה במאמרה של רותי סיני ב”הארץ” בו היא מפרטת את עלות הקבלן לשעת עבודה, 24.90 שקל, בלי לקחת בחשבון רווח של הקבלן והוצאות אחרות. במכרזים רבים הסכום המוצע נמוך מסכום זה מה שהכרח גורם לעבירה של החוק של הקבלן. אם קופ”ח כללית קיבלה הצעה של קבלן ניקיון שבו הסכום לשעה הוא 22.93 שקל, ברור שהקבלן לא יכול לעמוד בתשלום והתנאים הקבועים בחוק. כפי שמפורט במאמר אחד הגורמים המרכזיים לעבריינות הזאת, לא רק בשוק הפרטי אלא גם בשרות הציבורי, הוא משרד האוצר באמצעות החשב הכללי שאינו מקפיד על קיום החוק במכרזים. הייתי רוצה פעם אחת לשמוע ממישהו באוצר אמירה גורפת בנושא הזה ולא רק בנושאי הטבות מס לעשירים, שמנים ורזים, רפורמות וכל בלבולי המח האלו. במחשבה שנייה זה כאילו הייתי מבקש מהמתנחלים לתמוך בהסכם ז`נבה, וזה לא בדיוק יקרה.
הפתרון לנושא זה אינו מורכב במיוחד יש להכיר באחריות משותפת של המעסיק בפועל והמעסיק הפורמאלי, כך שאם עובדי קבלן לא קיבלו את זכויותיהם מהקבלן יהיה המעסיק בפועל אחראי להשלים את החסר. כמו כן, יש להחיל על עובדי קבלניי השירותים את חוק קבלני כח אדם (1996) אשר בו יש הגנה טובה יותר על העובדים. בלי קשר לכך על המדינה לעמוד בחוקים שקבעה ואם אינה עושה זאת, ולא בפעם הראשונה, היא מעודדת עבריינות.