עיתונאים להשכיר
בדרך כלל כשמנסים להסביר את הגבלת חופש הביטוי באמצעי התקשורת בישראל, מצביעים על סיבות מבניות כריכוז בעלויות ובעלויות צולבות של מספר מצומצם של משפחות ותאגידים בתקשורת המסחרית, ושליטה פוליטית בשידור הציבורי. אולם לאחרונה אפשר להוסיף לגורמים האחראיים להשחתתה של התקשורת בישראל את השיטפון העכור שמוטט את החומות האתיות האמורות לחצוץ בין עיתונאים למושאי סיקורם. הגל העכור הזה כולל עיתונאים רבים שהפכו למשרתים/שופר/יחצ”נים של פוליטיקאים ותאגידים כלכליים, חבורה הולכת וגדלה האמורה לשרת את הדמוקרטיה שקועה עד צוואר בניגודי אינטרסים.
עיתוני סוף השבוע מספרים על בעל הטור ב”ידיעות אחרונות” והיועץ אסטרטגי (מה זה?) של “רשת” – חנוך דאום, המשמש שופרו של בנימין נתניהו ובעל קשרים אמיצים עם רעייתו. במוסף “הארץ” כתבה על סוכן השחקנים שי נשר ובת זוגו איילה חסון מהערוץ הראשון, וקשריהם האמיצים והאינטימיים עם השר סילבן שלום ורעייתו ג’ודי ניר-מוזס, שאף לה תכנית רדיו בשידור הציבורי.
לעורך מוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות”, “שבעה ימים”, ניר חפץ, לקח פחות או יותר שעתיים של תקופת צינון למעבר מעריכת המוסף לתפקיד ראש מערך ההסברה של משרד ראש הממשלה. בעבר הוא היה מועמדו של אריק שרון למנכ”ל רשות השידור.
שעשועון לסוף השבוע, צרו צמדים אפשר גם שלשות ויותר, המורכבים מגורמים שלטוניים או כלכליים שאנשי התקשורת לקחו על עצמם לשמש להם שופר.
אמנון אברמוביץ’ – אריק שרון (ממציא האתרוג התקשורתי). נחום ברנע- אהוד אולמרט. ארי שביט- בנימין נתניהו, אריק שרון, עומרי שרון, בוגי יעלון ורבים אחרים. אמנון דנקנר-אהוד אולמרט. מירב ארלוזורוב-משרד האוצר. דהמרקר-בנק ישראל, כלכליסט-בנק הפועלים, איילה חסון –אריק שרון. יאיר לפיד – אהוד אולמרט, אריק שרון, בנק הפועלים רשימה חלקית, בן כספית –אהוד אולמרט בתקופת דנקנר כעורך מעריב, אנטי אולמרט לאחר עזיבת דנקנר (ראו מקרה ארי שביט), דן מרגלית- ידיד משפחת אולמרט עד לקרע בכלל רשימת יחצ“ני אולמרט בקרב העיתונאים ארוכה ולכן הוזכרו כאן רק מעטים. רוני דניאל – דובר צה”ל, רשימה חלקית ביותר, הקוראים מוזמנים להשלים את הרשימה.


