פוליטיקה מזרחית, קניין רוחני ולובה

בגליון יום השישי של “הארץ” התפרסם מאמר העוסק בהחזרת הקניין התרבותי החומרי והרוחני, שנשדד מהאינדיאנים-האמריקאיים, מן המוזיאונים הלבנים, אל התרבויות בו נהגה ונוצר. החזרה זו היא תוצאה של סידרת תביעות משפטיות של תרבויות ילידיות או תרבויות שהיו תחת כיבוש, מאלה, שהסתמכו על שתיקתם המנוחשלת, כאשר שדדו את אוצרותיהם האינטלקטואליים והחומריים, והציגו אוצרות אלה במוזיאונים שלהם, פיתחו מהם תרופות ומוצרי קוסמטיקה, או אפילו קראו למוצרים (כמו ג`יפ צ`רוקי), ע”ש השבטים שלהם.

אמנת בלאג`יו ממרץ 1993 עליה חתומה גם כותבת ידיעה זו, קוראת להגנת זכויות היוצר על פולקלור, מורשת, וכל הידע הביולוגי והאקולוגי של חברות מסורתיות. האמנה היא טקסט בסיסי, המצוטט בתביעות רבות של קבוצות מנוחשלות על זכויות היוצר שלהן לתרבותן. תביעות רבות כאלה נגמרו בהסדר תשלום פיצויים נכבד, ששולם לאלה מהן נגנבו הזכויות שלהם על קניינם הרוחני. הכספים הושקעו בעיקר בפיתוח תרבותי, רפואי וחינוכי בקהילות.

כשמשוים אקטיביזם חברתי-אקדמי כמו זה של אמנת בלאג`יו, או זה הנדון במאמר שתירגם “הארץ” עולות כמה תמיהות לגבי המצב בקלושמרל שלנו: למי שייכות זכויות הקניין הרוחני על כל חפצי הפולקלור שנשדדו ממזרחים כשעלו אלה ארצה, ומוצגים כיום במוזיאונים, נמכרים ע”י רוכלי יודאיקה, או נמצאים באוספים פרטיים?

למי שייכות זכויות היוצר על אלפי שעות ההקלטה של פיוטים, מזמורים, שירי נשים, וסיפורים, הנמצאים בפונוטקה (ארכיב הקול) הלאומית בירושלים? מדוע לא נגישה הפונוטקה לקהל הרחב?למי שייכים כתבי היד העתיקים וספרי הקודש שהביאו עמם יהודי המזרח בעליות השונות שלהם ארצה, הנמצאים בספרייה הלאומית, בספריות האוניברסיטאיות, או בספריות פרטיות? ומדוע לא הוחזר לרשות הפלסטינית לאחר חתימת הסכמי אוסלו החלק של ספריית אס-סאכאכיני ש”הגיע” אחרי 1948 לספרייה הלאומית בירושליים?

ומה החוקיות של המוזיאון הבדואי של דרום סיני בקיבוץ להב? שהרי אונסק”ו קבע בזמנו שהוא מתבסס על שוד של קניין רוחני תחת כיבוש.  למי שייכות זכויות היוצר על המבטאים הצפון-אפריקאיים/תימניים/פרסים/עירקיים/רומניים הנלעגים בפרסומות ברדיו ובטלויזיה?  למה לא קיבלו הבדואיות  תמלוגים על הסיפורים שסיפרו לרובי פורת-שובל, כשזו היתה העובדת הסוציאלית הקלינית שלהן, ואח”כ סיפרה אותם לקהל הישראלי ב”נעמי”? (משום מה, בסיורה הנאור בקמפוסי היוקרה בארה”ב, כשהציגה פורת-שובל את “נעמי” למען השלום והדו-קיום, רק באוניברסיטת ברקלי פוצצה לה את ההצגה קבוצה של סטודנטים/יות אינדיאנים, פלסטינים, יהודים, שחורים, לטינוס, ובני העולם הרביעי, שלא נתנה להצגה, בתרגום סימולטני, להמשיך, עד אשר תציג הגב` פורת-שובל את הסכם התמלוגים שלה עם הבדואיות, ואת ההיתר שנתנו לה לעבור על הקונפידנציאליות הטיפולית ולספר את סיפוריהן לקהל הרחב. בתגובה פרצה הגב` שובל בבכי, וסיפרה לקהל, שהיא מאוד אוהבת לעזור לנשים ערביות למען תהפוכנה לפמיניסטיות כמוה… מנהל הבמה שלה היסה אותה וצרח, שהקהל ב”בית הילל” הוא אנטישמי).

ולמה אין לבדואים זכויות יוצר על אהלים בדואים עם טרקטורונים מעופפים (כלשון המודעה ב”עכבר העיר”) בהם נערכות מסיבות חשק לציבור בעלי רכבי השטח בגליל ובשרון? ואיפה עדאלה כשעסקינן בזכויות הקניין הרוחני של הפלסטינים בישראל? במיוחד כאשר מוצגת מחרשה פלסטינית ב”מוזיאון הארץ” כמחרשה מתקופת אבותינו? ולמי שייכות זכויות היוצר על הצעד התימני? או על “יה חלילי יה עמלי? (או בלשון הנייטיב`ס, חלאלי יא מאלי), או על הג`חנון הקפוא עם הפרסומת של האשה בלבוש המסורתי? והכי חשוב – איפה ה-ת-מ-ל-ו-ג-י-ם? ומדוע המאבק המזרחי בישראל משום מה מתעלם מזכויות הקניין הרוחני שיש למזרחים על תרבותם?ולסיום – איך אפשר בלי לובה?

לפני כ – 3 שבועות פרסם סופשבוע מעריב סקופ, כתבת דיוקת של לובה האמיתית מבת-ים, אותה זאתי שעושה ספונג`ה וכביסה ואבק וחלונות אצל הברנז`ה העוסקת בכתיבה ובהפקה של בידור להמונים בערוץ 2. לובה מהספונג`ה ממש דומה ללובה של ערבי שישי – אותו השם, אותו חיתוך הדיבור וחימצון השיער, מה יש לומר…

ביום שישי שאחריו פוטרה לובה הטלויזיונית מעבודתה כקופאית. לא שאני יכולה להרשות לעצמי מינוי על כבלים, שיאפשר לי לראות את לובה בזמן אמת. אבל אני קוראת עליה בנאמנות בביקורות הטלויזיה בעיתונים. חשבתי, שאולי עקב הוולגריות האתנית הקרטונית שלה נעלמה לובה מחיינו יען כי פגעה בדימוי העצמי של חלקים מאוכלוסייתנו. שאלתי כמה חברים רוסים אם כך הוא הדבר. “נו באמת, ש*אנחנו* נעלב מהכאילו-תרבות הישראלית של הטלויזיה?” אמר אמן אחד. “אולי גם שנתחיל להשוות בין פאול בין חיים לצ`ייקובסקי, ובין דוד גרוסמן לואסילי גרוסמן?”, גיחך.

ואז נפל לי האסימון. קרוב לוודאי שעורך דין זריז גילה את הפוטנציאל של לובה כ trade mark )TM). למה רק שלפרצוף היפה של איזבלה רוסליני מהמודעות של לאנקומב ישלמו תמלוגים? ואז אסור לפרצוף הזה, על פי חוק, להצטלם בשום מודעה אחרת של קוסמטיקה מתחרה? אני משערת, שלובה חזרה אל ערבי השישי מול קופסת השבט לאחר שעורך הדין הזריז קיבל את מס` הטלפון שלה מכתבת מעריב, רשם אותה כדבעי כמותג – על תסרוקתה, מבטאה, שמה, וכמויות המייקאפ האדירות המרוחות על פניה (עסקינן בלובה האמיתית, להזכירכם), איים על קברניטי ערוץ 2 בההגשת תביעת הפרת זכויות יוצר, וקיבל סכום הגון, בו התחלק עם לובה. כעת לובה, ה – TM (סמל מסחרי), מופיעה על מסכינו, וכולי תקווה, שלובה האמיתית מתוגמלת על הקניין הרוחני אותו תרמה לתרבות הבידור שלנו.