בימים האחרונים חברים רבים מידי מתסכלים אותי. הם טוענים שהדבר נגדו אני יוצאת דווקא מוצדק. במקרה הטוב הם מקבלים את דבריי אבל אומרים שהמטרה מקדשת את האמצעים. במקרה הפחות טוב, הם מסבירים לי שאני לא רואה את המציאות כהווייתה ושאין מקום להתווכח לגבי האמת. חלקם חושבים שעברתי את הגבול, שהשתגעתי. אחד אפילו הטיח בפני האשמה שאני מורידה לטמיון את כל מה שעבדתי עבורו עד עתה.
תגובות מרנינות שכאלה הפכו מנת חלקי בעקבות ניסיוני לגייס חתימות לעצומה שיזמתי במסגרת “המרכז לחיים עצמאיים”, המנוהל ע”י אנשים עם מגבלה ומיועד להם. העצומה של המרכז יוצאת נגד קבוצת תשדירים שהפיקה הרשות הלאומית לבטיחות הדרכים. בתשדירים הללו מושמעים דבריה של דקלה יצחק, אשר הפכה נכה בעקבות תאונת דרכים. באמצעות משפטים כמו: “מרגישה כאילו נתנו לי מאסר עולם”, ו- “זה להיות מת בחיים”, הקמפיין מנציח דעות קדומות כלפי הנכות. החיים על כסא גלגלים מדומים למאסר עולם ולהעדר חיים. עיוות קולה ומתן הד למשפטים מעצימים את הדרמה. החזרה על המשפטים מהווה אפקט המדמה את מבנה הטראומה, כמצב בו אדם נשאר מקובע באותה סיטואציה בלתי נתפסת.
הבחירה בנכות כאיום האולטימטיבי מעידה על הפחד העמוק של החברה הישראלית מאנשים עם מגבלה. מקור הרתיעה מלהיות נכה אחראי להדרה של אנשים עם מגבלה מהסביבה הציבורית. העדר נגישות, הפנייה למסגרות חינוך ודיור סגרגטיביות, הפלייה בתעסוקה ועוד הם מנגנונים ממוסדים המשמרים את שוליותם. דטרמיניזם של סבל, כפי שמוצג במקבץ התשדירים, מבטל את הקונטקסט החברתי ומשעתק את המציאות כהכרח טבעי.
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו קובעת: “רצוי להימנע מהצגתם של אנשים בעלי מוגבלויות כקורבנות. חלק ניכר מהמוגבלות נובע מיחסה של החברה לאדם המוגבל ולא רק מהמוגבלות עצמה. הצגת האדם כקורבן עלולה להגביר את מוגבלותו”. אז לצד כל מרימי הגבה, מתחילה להתרקם בתרבות הישראלית מודעות חברתית ביקורתית, שמבינה את הכוח של דימויים על מציאות חיינו. וחשוב מכך, אנשים עם מגבלה הם שמובילים את שינוי העמדות ומסרבים לקבל את האקסיומה כי החיים עם נכות גרועים ממוות.
לעצומה לחצו כאן
נילי ברויאר פעילה ב”מרכז לחיים עצמאיים” וסטודנטית לתואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים