היום ב”ידיעות אחרונות” (תמר טרבלסי-חדד עמ` 6, לא מצאתי זאת בשאר העיתונים) פורסם שהפערים בהצלחה בבגרות (בלי להתייחס לאיכותה) בין ילידי ישראל שהוריהם אשכנזים או מזרחים ובין ילידי ישראל שהורי הוריהם אשכנזים או מזרחים גדלו. הממצאים הובאו מתוך מחקר שנערך על ידי פרופ` שמואל שי, ד”ר מומי דהן וד”ר נעמיקה ציון. נמצא שהפער בדור ראשון (ילידי ישראל) הוא 21% ובדור שני (ילידי ישראל שהוריהם נולדו בישראל) הוא 24%. העלייה בהשגים בין שני הדורות הייתה זהה כ-14.2% בקבוצות האוכלוסיה השונות. כדי להקטין את הפער על הקבוצה בעלת ההשגים הנמוכים יותר להשתפר בקצב מהיר יותר מהקבוצה השנייה, כאן זה לא קורה. כמו כן הפער בין אנשים ממוצא מעורב גם הוא גדל מ-9% ל-15% בהשוואה לאשכנזים. מומי דהן אף צוטט כך: “ככל שאתה מזרחי יותר- כך סכוייך לזכות בתעודת בגרות נמוכים יותר”.
בשיעור האחרון בסמסטר בקורס שאני מלמד התעורר ויכוח בנושא. שני עניינים עיקריים עלו בויכוח, האחד, קיומם של פערים. והשני, על הצורך לבדוק פערים שכאלה, בעיקר כאשר מדובר על אנשים שהוריהם נולדו בארץ. כמובן שעל הנושא הראשון אין צורך בויכוח כיון שהממצאים ברורים. הנושא השני מעניין יותר כיון שבו מתגלם הויכוח בנוגע למקורו של הפער. הטענה העיקרית של הגורסים שאין משמעות לאתניות היא שאפשר לבחון את ההבדלים באמצעות מאפיינים שאפשר לקרוא להם מעמדיים, השכלת הורים, מצב סוציו-אקונומי, אזור מגורים וכיוצא באלה. בלא מעט מחקרים נמצא שהשכלת ההורים מסבירה חלק ניכר מפערי ההשכלה. זאת אומרת שאם נמצא מספיק מאפיינים נוכל להסביר את כל הפער ואז לא יהיה צורך או אפילו דרך להתייחס לנושא. בכך יש גם ניסיון להפוך הבדלים לנובעים ממשהו שהוא פחות מאיים מאשר המימד האתני, בתרבות הישראלית הנוכחית, ולא רק.
כדי לבחון האם הפערים הם תולדה של אתניות בנוסף למימד המעמדי יש לאסוף נתונים לגבי ארץ הלידה של הסבים והסבתות, כי אילולא כן בתוך זמן לא ארוך רוב האוכלוסיה בארץ תהיה ילידת ישראל דור שני ואז יעלם המימד האתני מעצמו ונשאר עם המימד המעמדי, במקרה הטוב. כיון שלמעמד יש פרשנות של בחירה, ראו כל הדיון הציבורי על תרבות העוני, המגיע לי ובטלנות, נראה שלחלק מהסטודנטים נח יותר עם המאפיין הזה ולא עם מוצא אתני שהוא שיוכי בהכרח. כמובן שאיני נכנס כאן לעניין שבעטיו מזרחים הוסללו למערכת חינוך מכשילה שתוצאותיה הן הוכחה להצדקת הנחות היסוד הנוגעות לחוסר היכולת הקוגניטיבית של כל יחיד מזרחי להתמודד עם דרישות ההשכלה המודרניות. המעניין הוא שאף שעל פניו נראה שהנחות היסוד הללו אינן מתקיימות עוד המערכת ממשיכה ליצר פערים על בסיס אתני, כאילו מבלי משים.
אף שהפערים בהשכלה קיימים ואף מתרחבים אין זה אומר שבמיקומים שונים בחברה לא ימצאו מזרחים במשרות בכירות ראו הביטוח הלאומי, משרד האוצר, ממשלה ובכנסת, ואפילו בכלכלה. אותם הנמצאים בעמדות בכירות אינם יכולים להוות הוכחה לשינוי מהותי בהיררכיה החברתית האתנית הנשמרת לאורך זמן. כמובן שבהיררכיה זו מצוייה האוכלוסיה הפלסטינאית הישראלית בעמדה נחותה יותר מן המזרחים. כאן כמובן יש להדרש לסוגיה נוספת הקשורה לפעולות שעושים אותם נושאי משרות כדי שאותה היררכיה תפסיק להתקיים, לא רק דרך ההשגים האישיים שלהם, אלא ביצירת מערכת שוויונית שלא תאפשר אותה.