צוק איתן כירושה קולוניאלית

א. המלחמה על הגדרת המצב

שפע המושגים שמנסים ללכוד את “המצב” הנוכחי בישראל (/פלסטין) – המלחמה, המבצע, ההסלמה, הסיבוב הנוכחי וכו‘ – מחטיאים לדעתי אלמנט מרכזי, והוא מקומם של האזרחים. אזרחים לא במובן המדינתי (citizens‏), כסטטוס של הפרט מול המדינה, אלא כמושג המתאר את בני האדם שאינם לוחמים (civilians‏). למעשה, הן ברצועת עזה והן ברוב שטחי מדינת ישראל האזרחים מעורבים בלחימה, ולא רק כקורבנות. אכן, האזרחים הם קודם כל יעד (מכוון או רשלני) של הצדדים הלוחמים, והם גם אלה שמאחוריהם מסתתרים הלוחמים; במקרה העזתי הם מתחבאים בבתים ובמוסדות ציבור, ובמקרה הישראלי – כל המפקדות הישראליות מסתתרות במרכזי הערים הגדולות (תל אביב, חיפה, רמת גן, צריפין, צפת, גלילות וכו‘; הגם שממילא הפלסטינים אינם מכוונים רק אליהן), ולעתים מתחזים להם (לדוגמה: יחידות מסתערבים). זאת אומרת, כל זה חוץ מזה שהלוחמים ה“גיבורים“ דווקא מתחבאים במטוסים מרוחקים ובעמדות מבוצרות היטב והורגים את היריב בלחיצת כפתור.

אבל חשוב מכך, האזרחים גם הם לוחמים בכך שהם אלה הנוטלים יוזמה ומשתתפים באלימות. כפי שנוכחנו לדעת במקרים הסמוכים של רציחות הנערים מישיבת “מקור חיים” ומבית חנינא, האזרחים שוב ושוב “נוטלים את החוק לידיים” ודורשים להיות חלק מן האלימות. כלומר, האזרחים – או לפחות גורמים בהם – מנסים להגדיר מחדש את תפקידם באלימות הלגיטימית בין הקהילות. הם לא משתתפים רק בפעולות האלימות המאורגנות מטעם הארגונים הלוחמים (כלומר לובשי המדים), אלא מארגנים פעולות יזומות משל עצמם. באופן זה גם יש להבין את התביעות הפופולריות התומכות ב“חטיפה” הפלסטינית, או מאידך את רבבות הקריאות לנקמת דם בקרב היהודים, שאינן בלתי קשורות לשריפתו חי של נער פלסטיני. מי שנמצא באזורים אלימים יותר (כגון ההתנכלויות השכיחות בסביבות ירושלים, חברון, אש קודש, יצהר וכד‘), יודע שאלימות לאומנית יזומה של אזרחים מתקיימת כל הזמן. והיא גם הדדית, אם כי כמו ברוב המלחמות היא אינה סימטרית, (ובלי להוריד מכך שיש בה דפוסים של דיכוי והתנגדות): תקיפות מקריות ומתוכננות, דקירות, כנופיות, חרמות, הרעלות, פשעי שנאה, נזקים לרכוש (“תג מחיר” לדוגמה), נקמות ועוד. זאת לצד גילויים של שיתופי פעולה ועזרה הדדית. 

ב. מלחמת אזרחים מתמשכת בזמן

מלחמת אזרחים איננה מסגרת חדשה להבנת היחסים בין הציונות והפלסטינים. כידוע, היסטוריונים נוטים לתאר את השלב הראשון המלחמה של 1947-8, כלומר עד הקמת צה”ל והשתתפות צבאות שכנים בלחימה, כמלחמת אזרחים בין הארגונים הציוניים והפלסטינים. אולם, כשחושבים על יחסי הקהילות הלאומיות בפלשתינה-א”י מאז שנות העשרים או השלושים של המאה העשרים ועד היום, בכלל השטח ששני הלאומים רואים אותו כארצם (ארץ ישראל או פלסטין השלימות; שתיהן כידוע מאמצות גבולות קולוניאליים שהומצאו על ידי הבריטים והאו”ם), הרי שאפשר לחשוב גם על כל התקופה הזאת כמלחמה אחת ארוכה, עם תקופות של הסלמה ושקט יחסיים. כלומר, שאין כאן מלחמות שפורצות בן לילה, או שנפסקות עם שחר, כי אם אלימות מתמשכת (שבה לצד אחד יש עליונות פוליטית וצבאית כמעט מוחלטת). בתוך המלחמה, כמו בכל מלחמת אזרחים, יש גם יחסים אחרים בין האזרחים, ויש זמנים ואזורים שבהם האזרחים דווקא מסתדרים יחסית, ומשם צומחות תקוות לתקופות שלוות יותר, ואולי אף לסיום המלחמה. אבל באופן עקרוני, המלחמה בין הציונות והפלסטינים לא הפסיקה מעולם. הדבר מתיישב גם עם התפיסה שעליה מצביעים סוציולוגים כגון קימרלינג ובן-רפאל שטוענים שהחברה הישראלית באופן ספציפי נמצאת במצב שבו המלחמה היא מצב אזרחי קבע, ושלום אף מהווה משבר פוטנציאלי ומסוכן.

רבים מכירים ודאי את הציטוט של קאלוזוביץ‘ לפיו “המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים“. כלומר, המלחמה היא אחד מהכלים העומדים לרשות המדינאי. ב“חייבים להגן על החברה” טוען פוקו שהאמת היא שהפוליטיקה היא-היא “המשך המלחמה באמצעים אחרים“ (אם אני זוכר נכון, הוא אומר שזה המקור של המושג, ושקלאוזוביץ‘ בכלל התווכח עם בני דורו ויזם את הפיכת המושג על ראשו). הכוונה אצל פוקו היא שעם או בלי לקרוא לזה כך, אנו מצויים במלחמה כל הזמן. האלימות לעתים עוברת משדות הקטל לאמצעי דיכוי אחרים, כלכליים, מרחביים, דיפלומטיים ושלל שיטות של אלימות לגיטימית. במילים אחרות, אנחנו כל הזמן במלחמה, שרק לעתים מתבטאת באלימות מהסוג שאנחנו מחשיבים ככזאת. מצד שני, אחת הבעיות בתפיסה הזאת היא שאין אף פעם שלום. כל שלום איננו אלא כיסוי למלחמה שמתחוללת ברקע.

ג. מלחמת אזרחים מתפרשת במרחב

מה שאני רוצה להציע הוא שבמצב העניינים הזה, כשחושבים על מלחמת האזרחים הציונית-פלסטינית, שעכשיו אנחנו עדים לעוד סיבוב הסלמה בה, הרי שהתקופה של “צוק איתן” (או איך שתרצו לקרוא לטירוף הזה) היא בכל זאת שונה מבחינת תפיסות הזמן והמרחב לעומת תקופות אחרות של מלחמת האזרחים המתמשכת הזאת. הסיבה לכך היא שבכל רחבי האזור מתנהלות עתה (ולמעשה כבר תקופה ארוכה) מלחמות אלימות ביותר בין קהילות של אזרחים, שבהן האוכלוסיות האזרחית משתתפות הן כקורבנות והן באופן פעיל. הן כבר לא מתרחשות רק בשטחי דיכוי הכורדים או בפינה הלבנונית (שעכשיו זוכה לעדנה יחסית, ולמעשה בטוח עכשיו יותר בבירות מאשר בת“א…). הן מתרחשות בכל רחבי “סוריה“, “עיראק“, “מצרים” ועוד. בחלקן התבססו בינתיים משטרים חדשים, או חדשים-ישנים, באחרות המאבקים נמשכים, אך הדבר המשותף כאן הוא שקהילות של אזרחים נאבקות זאת בזאת על שליטה,משאבים, שטחים וגישות פוליטיות, תרבותיות ודתיות, תוך שהן נושאות על גבן מטענים היסטוריים קטלניים. הקהילות האזרחיות אינן מנותקות מן המלחמה, אלא הן היעד, הקרבנות, ולא אחת גם חלק מהלוחמים, ומטבע הדברים הדבר נכון שבעתיים בקרב הקהילות המזוהות עם מחתרות האופוזיציה (במקרה המקומי: הפלסטינים). 

התמונות של שרידי בתים מופגזים וילדים מדממים בין שהן מחמה ב“סוריה“, ובין שהן מעזה ב“פלסטין“; התמונות של רכבים שעלו באש בלב בגדאד, בביירות או באשדוד; תמונות הבניינים ההרוסים ונזקי הטילים שברשות האופוזיציה הסורית ואלה שברשות חמאס וישראל; תמונות הטנקים שנוסעים בשירות מנהיג עלאוי או ציוני במרכזי ערי “האויב” (שאינן אלא מוקד אזרחי); ההצתה למוות של נער ביער ירושלים, או של טבח במאות גברים במחוז תיכרית העיראקי; ותמונות הפליטים והחפים מפשע שמנסים למצוא מחסה; כל אלה אינן דומות רק מהבחינה הויזואלית או הזעזוע הרגשי הנלווה להן. המשותף בהן רב על המפריד. ישראל, או יותר נכון – הישראלים משתתפים במלחמת אזרחים אחת מיני כמה המתחוללות כיום במזרח התיכון בין קהילות שונות. מצוידות בשנאה ובחוסר רחמים הן נוגסות זאת בבשרה של זאת, אחרי שהוטלו אל הזירה המומצאת של הגבולות הפיקטיביים שיצרו עבורן מעצמות אירופה. וכל הקהילות המזרח-תיכוניות האלו, יהודים או שיעים, פלסטינים וכורדים, או איך שלא קוראים להם, למען האמת, מעניינות עכשיו את “אירופה” מעט למדי.

בשורה התחתונה, כשחושבים על האזור כולו ועל קהילותיו בצורה הזאת, על אף ההבדלים המשמעותיים במקרים השונים, אני חושב שקל יותר להבין עד כמה פתרונות שהיינו חושבים שיהיו הוגנים לאחרים, כדוגמת גבולות פתוחים וארגון דמוקרטי חופשי, חילוני ומשותף – יכולים להתאים גם במקרים קרובים. מצד שני, אפשר גם לראות עד כמה הם רחוקים בכל המקרים האלו, כולל ישראל-פלסטין, מן המציאות הנוכחית.

+ + +

עוד בנושא מבצע “צוק איתן”