קו פרשת המים: היום בו פלשו לי לחוף

לא קשה לזהות מה עובר כחוט השני בין חבריי הפעילים האמיצים והנפלאים, הניצבים בחוד החנית של המאבקים החברתיים, הכלכליים והחוקתיים בארץ. על מנת להתקבל לחבורה, אין צורך אלא להיות אידיוט, נוקדני ומר נפש, ברמה של כלא. כי בדרך כלל הסיכוי הכי סביר שייצא למישהו רווח ישיר מזה, הוא כמה שעות טובות במעצר. עם כל הגיבורים חסרי התקנה האלה סביבי, לא פעם אני נבוכה מכך שכל מה שאני מצילה הוא רצועת חוף של קילומטר נקודה שבע, בתל אביב. אני מצילה חול. אבל יש לי סיבה טובה, זהו ביתה של הקהילה שלי, קהילת החוף המונה את אלפי השחיינים, הרצים, המטקאים, המשתזפים, המסתלבטים, המשפחות, התמהונים, המצליחנים, עובדי החוף, וסתם מכורי שקיעה ברמה קלינית. המפגש הזה במקום חופשי ופתוח כמו כיכר העיר של פעם מאפשר התהוות קהילה, מהסוג שכבר קשה למצוא בכלל ובעיר בפרט. ברגע שחשתי איום על האוצר הזה, לא נותרה דרך חזרה.

מעשה שהיה כך היה, לפני שנה בדיוק, כשהחורף עוד היה אמיתי וקו המים גאה ואיים להגיע אל הטיילת, ירדתי לחוף כדרכי מדי יום, וגיליתי כי באישון חורף ולילה סגרו את הרצועה מהמרינה בגורדון ועד לפרישמן, תקעו איזה שלט לא נהיר על פיתוח, הכניסו עשרות בולדוזרים ופועלים, והחלו בונים במרץ. מה כבר חסר על החוף שיש צורך דחוף לבנות עליו, שאלתי את עצמי. ועמי עמדו פגועים ודהומים כל אנשי החוף. אנחנו שמיטיבים להכיר את התנהגות החול והים, את חילופי העונות, ששמים לב איך כל בנייה של מלון מעבר לכביש משפיעה על תוואי החוף, הבנו מיד שמדובר במשהו נשגב וחד-פעמי. אולי מנחת חלליות שנאס”א בונה, לאחר שהחוצנים סימנו כי חוף גורדון הוא הנקודה היחידה בכדור הארץ בה הם מוכנים לנחות? אולי אנדרטה דחופה לאלטלנה?

משהתעמקנו בשילוט, הרמנו כמה טלפונים ונדנדנו לפועלים, נתחוור לנו כי לא כך היא, אלא העירייה בונה טיילת! אבל יש כבר טיילת, הבטנו סביב בחשדנות. כן, עוד אחת, אמרה לנו העירייה. זו הנגשה לנכים. מאיפה ולאן תנגיש אותם הטיילת? תהינו תוך הירתעות מהמילה התוקפנית “הנגשה”. רוב הנכים שבקרב חברינו היו בהחלט מסתפקים בנגישות, כלומר פסי גישה נוחים אל הים עצמו, עד לקו המים, שעשויים יריעות פלסטיק או מחצלות עץ, כנהוג בכל העולם. תנו להם כאלה, והם כבר “ינגישו” את עצמם. מה שהעירייה בונה, כך למדנו, הוא מפלצת בטון על חשבון החוף, שרובה טריבונות המתאימות לנכים מכונפים בלבד והשאר הינו פס בטון המחבר בין המסעדות. למי שייכות מסעדות החוף, שזכה בכזה כבוד ויקר, אתם שואלים את עצמכם? ובכן, הן שייכות לעירייה באמצעות אחד משלושים ושלושה התאגידים העירוניים שלה – חברת אתרים.

לא יצאו שעות ספורות מרגע שסחתי את דאגתי לחבר רנדומלי בים, וכבר יצר איתי קשר סגן ראש העיר, אסף זמיר. הוא טען שאני מוליכה את הציבור שולל ושדרושה בדחיפות טיילת נוספת שתיקח מטר בודד מהחוף. פה חשדתי. שוב. מצד אחד הטיילת הקיימת ריקה רוב השנה, אז למה צריך עוד אחת, ומצד שני אם היא תיקח מטר בודד, כיצד זה יעזור לאלפי התושבים והתיירים הדחוקים שגודשים אותה בדימיונו הער של זמיר? הסבר רשמי נוסף של העיריה היה כי החול באזור הטיילת רותח, וכי היא יוצקת את הבטון כדי להגן על כפות רגליו של הציבור.

המזל שלנו התגלה בדמות עו”ד אפרת לוריא, שלאחר חמש דקות שיחה טלפונית, על שיזוף ועל כך שבמקביל אלינו היא פנתה עצמאית למנהל האתר בשאלות קונקרטיות לגבי אישורי הבנייה, היה ברור שהיא עורכת הדין המושלמת למאבק. אפרת לימדה אותנו שעל פי חוק, בנייה בבטון במרחק של פחות ממאה מטרים מקו המים מחייבת תסקיר השפעה על הסביבה, המנוהל על ידי חברה בלתי-תלויה שממונה על ידי המשרד להגנה על הסביבה. כיצד זה קרה שהתוכנית עברה שלוש ועדות תכנון, מקומית, מחוזית ו-ולחו”ף (הוועדה הארצית לתכנון בחופים) וקיבלה אישור בנייה מבלי שבוצע תסקיר? אודה ולא אבוש, שברנו את הראש על זה, עד שהגיע הארכיטקט איל יונה שגב והשווה את שני שקפי התוכנית: זאת שהופקדה בתב”ע ומסתבר שהיא כוללת רק את שיפוץ הטיילת הישנה וכמובן שאינה מצריכה תסקיר, ולעומתה, התוכנית שנבנית ושהוצגה בפני ועדות התכנון, וחורגת מתחום המבנה המאושר בתב”ע של הטיילת הוותיקה.

ואפרט, מפקידים תוכנית X שאינה דורשת תב”ע חדשה או תסקיר, ומשום כך גם אינה גוררת התנגדויות של הציבור בימי ההתנגדות המוגדרים בחוק. כמה שנים אח”כ ניגשים לוועדות התכנון עם תוכנית באותו השם ממש, אבל בתוכה טמונה הפתעה: נספח אדריכלי מפורט שמהותו יציקת 1.7 קילומטר כפול כשמונה מטרים של בטון על חוף הים. ועדות התכנון, כך אנו רוצים לקוות, אינן מוטות, אלא שהן רואות לפניהן תוכנית שהופקדה ללא התנגדויות. האם יניחו שקף על גבי שקף במטרה לוודא את תקפות התוכנית, המכונה בעידון רב “שיפוץ ושדרוג הטיילת”? מסתבר שלא. האם אני אמור לחשוד באי-חוקיות התנהלותה של העירייה, כשמובאת לפני תוכנית מוגמרת שהופקדה בתב”ע כדת וכדין? שאל אותנו נרעש אחד מחברי הולחו”ף משעימתנו אותו עם העובדות? ובכן, כנראה שכן. הוצאת העתק על הפרויקט הוערכה ב-150,000,000 ש”ח, אך כבר מהמקטע הראשון והיחיד מתוך שישה שנבנה חלה חריגת מימון של כ-30% מהמתוכנן; כלומר, רוב הסיכויים הם שהמחיר יעבור את קו ה-200,000,000 ש”ח.

אם לא שומרי הסף שבוועדות התכנון ישמרו על נחלת הכלל שלנו, חוף הים ששייך לציבור עוד מימי החוק הרומי, ועל כספי המסים שלנו, שהרי שהוכשרה כאן בנייה מחוץ לתב”ע – הזמנה רשמית לכל בעלי הנכסים בעיר להגדיל את שטחם לתוך זה של השכן או אל הרחוב. אז אמנם זה רק חול, אבל בינתיים מי שנעצר זה לא אנחנו, אלא הבנייה, באמצעות עתירה בביהמ”ש המחוזי באפריל שעבר. כבוד השופטת מיכל אגמון גונן חייבה את העירייה לעצור את הבנייה עם סיום המקטע הראשון, ולבצע תסקיר השפעה על הסביבה והליך שיתוף ציבור אמיתי. התסקיר בעיצומו, אך שיתוף הציבור עודו לפנינו. ומכיוון שלעתים עולה בנו חשש שלמרות נהלים שקבעה העירייה לשיתופי ציבור, היא מתקשה בהם – אז הנה, אנחנו כאן כדי לעזור.

בצהרי שישי הקרוב (07.03) תתקיים מסיבת שיתוף הציבור בבר-קיימא שבתל אביב. לכל הפרטים

נעמית מור חיים היא במאית ופעילה פוליטית. רכזת מאבק “מצילים את חוף תל אביב”

בפרקים הבאים בסדרה “קו פרשת המים”:

* איך מחביאים מסחור של השטח בתוך תוכנית לטיילת ציבורית תמימה, וכיצד היא עתידה לכלות את החוף החולי?

* 10 דברים דחופים שניתן לבצע ב-150,000,000 ש”ח לפני חריגות

* מי כלא את חופש המידע?