רק לא רוסית: ״בישראל מדברים עברית״

את השנה הראשונה שלי בארץ עשיתי בקיבוץ. שם שמעתי בפעם הראשונה את המשפט “רק עברית”. היה קיבוצניק אחד שאמר אותו בכל פעם ששמע אותי מדברת רוסית עם הבת שלי, שעוד לא היתה בת שנתיים אז. הייתי בטוחה שזה בצחוק אז חייכתי ונופפתי לו לשלום. זה היה ב-92׳ או 93׳, “גל העלייה הגדול”.

החיים בברית המועצות אופיינו עבורי, בין היתר, בדרישה המתמדת להיות, לעבוד, לחיות ולנשום למען המולדת, למען הרעיון הנעלה, למען האידאולוגיה. מבחינתי, זו המשמעות הבסיסית של המושג “טוטליטריות”. כשעברתי לישראל, מעבר לחזרה למולדת ההיסטורית, חשבתי שאני עוברת ממדינה טוטליטרית למדינה שהיא חלק מהעולם החופשי, כזאת שקיימת עבור האזרחים שלה, לא כזו שהאזרחים שלה קיימים בשבילה. אז חשבתי.

השבוע התחוללה בקבוצת פייסבוק “רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן” סערה סביב ידיעה צנועה שפורסמה בפורטל חדשות מקומי של חיפה והקריות והעלתה לקיר של הקבוצה על ידי אחת החברות. הכתבה מספרת על מקרה שקרה בבית הספר קורצ’אק בקריית ביאליק, במסגרתו מחנכת בכיתה ד’ נזפה קשות בילד שקרא בהפסקה ספר ברוסית, ובנוסף הפצירה בילדים לא לדבר ברוסית ביניהם.

קבוצת הפייסבוק המדוברת הוקמה לפני כשנה וחצי ומטרתה – לא לתת לתופעות של גזענות נגד נשים דוברות רוסית בפרט ונגד הקהילה הרוסית ככלל לעבור בשתיקה. את הקבוצה מנהלת במרץ ובמסירות לנה רוסובסקי, והיא מונה כיום מעל 3,700 חברות וחברים. מעבר למטרה המקורית, הקבוצה הפכה למרחב מוגן ובטוח לדוברי ודוברות רוסית, בו הן יכולות לשתף את חוויות ההגירה הפרטיות שלהן, לקבל תמיכה ולהרגיש שהן לא לבד.

כאמור, רבים מן הקהילה לא היו מוכנים לעבור על המקרה המצער הזה לסדר היום. הוזעקו חברי הכנסת קסניה סבטלובה ויואל רזבוזוב, שמיד כתבו מכתבים לשר החינוך נפתלי בנט. בעקבות הפרסום בקבוצה עלתה גם כתבה על המקרה ב”ישראל היום”. ממשרד החינוך נמסר שהם לא בעד ואפילו כי “מנהלת המחוז הנחתה את הנהלת בית הספר לקיים שיח עם התלמידים, ההורים והמורים, על מנת לקיים תהליכים של סובלנות והתחשבות בצרכי הפרט”.

אז איך בכל זאת דבר כזה יכול לקרות בישראל של ימינו, כשימי אליעזר בן יהודה עברו מזמן וברוך השם, השפה העברית חיה וקיימת בביטחון מלא? אין לי תשובה ברורה לכך אך אני יכולה לומר שלא מדובר כאן במקרה פרטי של המחנכת הספציפית (שלא ידוע מה יעלה בגורלה המקצועי) אלא בתופעה. דיוני פייסבוק שהתפתחו סביב הכתבה העלו מקרים דומים רבים מהעבר ומההווה, כמו גם חוויות קשות של אנשים הן כתלמידים והן כעובדי מערכת החינוך. אני מעוניינת להביא במלואה כאן תגובה מייצגת שהעלתה אחת מחברות הקבוצה:

“מא’ עד י”ב ננזפתי מאנשי חינוך ותלמידים כאחד ש׳בישראל מדברים עברית׳.

חצי שנה מסיום הלימודים במסגרת השירות הלאומי התחלתי להתנדב בבית ספר בבת ים, בית ספר שבו לפחות שליש מהתלמידים דוברי רוסית, חלקם עולים חדשים, אך כמעט שאין אנשי צוות דוברי השפה. וכך תוך כמה ימים גוייסתי על ידי רכז שכבת י’ להיות מתרגמת + מורה פרטית + יועצת לקבוצת תלמידות שעלו בשנים האחרונות, המטרה שהוצבה לי הייתה ללמד אותן עברית ולעזור להן להתאקלם וכך הועברתי לצד השני.

אחרי כמה מפגשים התברר שהן יודעת עברית לא רע אבל מסרבות לשתף פעולה, ולא רוצות להשתמש בה בגלל נסיבות ההגירה שעדיין לא התאוששו מהן.

אחרי כמה שנים חזרתי לעבוד באותו בית ספר כבר בתור מתרגלת לבגרויות במסגרת מיוחדת לתלמידים שלרוב היו נושרים או מוסללים למקצועי, היה שם תלמיד אחד מאוקראינה שלא דיבר עם אף אחד, הסתובב לבד בהפסקות ולא שיתף פעולה עם המורים, הצמידו אותי אליו [כדי] ׳שייפתח׳ והוא באמת נפתח, ושיתף אותי, ודיבר איתי, רק איתי ורק ברוסית. ובכל פעם שהמחנכת או מישהו מהצוות היה שומע אותנו היה אומר לי ׳מה זה עוזר לו אם את מדברת איתו רוסית? הוא יודע עברית, שלא יעבוד עלייך, את צריכה להסביר לו שהוא בישראל והוא צריך להתרגל לדבר בעברית׳. ואני המשכתי לדבר איתו רוסית, איתו ועם כל תלמיד שפנה אליי ברוסית, כי דיכוי השפה הוא לא הדרך לשלב אותנו בחברה הישראלית, והגיע הזמן שבמערכת החינוך ייפטרו כבר מהעליונות הזאת לפיה מורים יכולים להורות לנו באיזו שפה ראוי או לא ראוי לנו לדבר”.

אני רוצה להבהיר שאת אליעזר בן יהודה אני מעריצה על מפעלו המדהים ומבחינתי העובדה שהיום אני מדברת עברית היא אחד הדברים היותר מרגשים שקרו לי כאן. זו גם הסיבה שכואב לי אף יותר לשמוע על ילדים שעבורם עברית אולי תישאר שפה של טראומה, שפה של השפלה, שפה שחייבים ולא כזאת שאוהבים באמת.

אני לא באמת יודעת למה ואיך זה קורה, אני לא באמת יודעת אם משרד החינוך עושה די או שתגובתו היא סתם פוליטיקלי קורקט. אני לא יודעת אם להאשים את המערכת או את הברגים שלה בשטח. אני רק יודעת שהיום כל זה ממש לא הכרחי. ועוד אני יודעת שאם היינו מדינה למען האזרח היינו מתייחסים לנפשו של כל ילד שחי בה כאל קודש הקודשים.

יוליה כסלו היא אמנית, יוצרת אירועים חברתיים, מהגרת, אשה, אמא, אקטיביסטית, אנרכיסטית, מנסה לחבר בין חירות הפרט לטובת הכלל.