שלום וביטחון לתושבי הנגב המערבי
מרצה באוניברסיטת בן גוריון. בעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.
אף שאני, כתושב הנגב המערבי, מזדהה כמובן לחלוטין עם התביעה של תושבי הנגב המערבי כולם מהנהגת המדינה להבטחת ביטחונם וזכותם לחיים נורמליים ביישוביהם, ובעיקר ביישובים “סמוכי הגדר” החשופים לירי פצמ”רים (תביעה אשר, כמדומה, זוכה לתמיכתו והזדהותו של הרוב המוחלט של אזרחי ישראל), נמנעתי מלהשתתף בעצרת ההזדהות עם תושבי הנגב המערבי, שנערכה לפני מספר שבועות בכיכר רבין בתל אביב. הסיבה להימנעותי מהשתתפות בעצרת המעלה תביעה כל כך צודקת כשלעצמה, היא שנבצר ממני להבין מהי תביעתם הקונקרטית של מארגני העצרת, מעבר לגיוס הסולידריות של אזרחי ישראל: האם הם תובעים מהלך צבאי אגרסיבי וחודרני מול רצועת עזה, יותר ממה שנעשה עד אז, כדי “לעקור את החמאס מן השורש אחת ולתמיד”? או שמא הם תובעים מהלך מדיני נחרץ, אשר יביא להסכם שלום בין שתי מדינות ריבוניות, ישראל ופלסטין? בראיונות של כמה ממארגני העצרת ומשתתפיה באמצעי התקשורת ניתן היה לשמוע את שני הקולות הללו.
למיטב הכרתי, שתי התביעות הללו אינן מתיישבות זו עם זו. כניסה יבשתית אגרסיבית של צה”ל לעזה, עד כדי כיבושה, החזקתה לאורך זמן ו”טיהורה” ממפקדות חמאס, לוחמיו וכלי המשחית שלו, תבטל לחלוטין את הסיכוי להגיע להסדר מדיני. מעבר לכך, ספק רב אם כיבוש וטיהור כאלה אכן יחסלו סופית, “אחת ולתמיד”, את הטרור הרצחני. תיתכן הפוגה לזמן מה, אבל סבבי האלימות החוזרים שוב ושוב לאחר הפוגות של שנים ספורות, זוהי בדיוק המחזוריות הטרגית שתושבי הנגב המערבי תובעים לשים לה קץ. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
שלא לדבר על מחיר הדמים הנוראי, לחיילינו ולאזרחינו מזה, ולתושבים הפלסטינים ה”בלתי מעורבים” ברצועת עזה מזה, מחיר דמים שיכפיל וישלש את ההרג וההרס שחווינו במלחמת “צוק איתן”. מה גם שבהסתברות גבוהה מאוד, כל זה לא ימנע את הסבבים האלימים הבאים.
ועוד: במהלך 14 השנים שאיזור הנגב המערבי ספג ירי תלול מסלול ושטוח מסלול מרצועת עזה, הן לפני ההתנתקות מגוש קטיף והן לאחריה, צה”ל לא ישב בחיבוק ידיים. במהלך שנים אלו התקיימו לא פחות משמונה מבצעים צבאיים רחבי היקף (“ימי תשובה”, גשם ראשון”, “מכת ברק”, “גשמי קיץ”, “חורף חם”, “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן” ו”צוק איתן”) שמגמתם המוצהרת הייתה לשים קץ למציאות הבלתי נסבלת הזאת, וכולם, לחוד וביחד, לא השיגו את מטרתם.
המסקנה מכל האמור לעיל היא שאין באפשרותו של מהלך צבאי, חודרני ודורסני ככל שיהיה, להמציא פתרון בר קיימא, שיעניק לתושבי הדרום את השקט והביטחון המיוחלים. המהלך שיש לתת לו סיכוי ולקדמו ברצינות ובתום לב הוא הסדר מדיני, שיכלול סידורי ביטחון אפקטיביים עבור שני הצדדים.
בטרם אציג את מחשבותיי באשר לאיפיוני ההסדר המדיני הישראלי-פלסטיני ודרכי ההגעה אליו, חשוב לי לציין שאיני סבור שעל ישראל להתפרק מיכולותיה ועוצמותיה הצבאיות. נהפוך הוא: קיומו של צה”ל איתן (הנתמך גם על ידי איתנות אזרחית של כלכלה בריאה, חינוך לכל וצדק חברתי) הוא הערובה לקיומם ולאי הפרתם של הסכמי השלום שיושגו, אם יושגו. אולם עוצמתו של צה”ל חייבת להיות עוצמה שקטה ולא ראוותנית ורהבתנית, תזכורת ולא איום.

אין זה בסמכותי, כאזרח מן השורה, להציע תכנית שלום מפורטת לסעיפי-סעיפיה. הדבר נתון, ללא עוררין, לסמכותה של ממשלת ישראל, אם רק תחתור להסכם שלום, ולא תעדיף את “ניהול הסכסוך” על פני “יישוב הסכסוך”. אולם ברצוני להציע להלן כמה הנחות יסוד ופרמטרים חיוניים להגעה להסכם כזה:
1. ביטחונם ושלומם של ישובי הנגב המערבי יובטחו רק במסגרת הסכם מדיני כולל בין ישראל לבין הגורם הפלסטיני היציג, שהוא הרשות הפלסטינית. אין, ולא יתכן, הסכם מדיני שיתייחס אך ורק לאזור מסוים של מדינת ישראל, ולא לישראל כשלמות טריטוריאלית אחת.
2. ישראל חייבת (כפי שהתחייבה בהסכם אוסלו) להכיר בגדה המערבית וברצועת עזה כשני חלקים של ישות מדינית אחת, ולא שתי ישויות מדיניות נפרדות.
3. ישראל צריכה לנהל את המו”מ המדיני מול כתובת פלסטינית יציגה אחת, ולא מול שתי כתובות. אי לכך, החמאס כשלעצמו אינו מהווה כתובת למו”מ מדיני (להבדיל מהסדרים פרקטיים בשטח), לא בשל האידיאולוגיה הקיצונית שלו, אלא, כאמור, משום שהמו”מ חייב להתנהל מול כתובת פלסטינית אחת, שהיא הרשות הפלסטינית.
4. בכפוף לכך, ישראל חייבת להכיר ב”ממשלת הפיוס” הפלסטינית בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס, שהיא בשלב הנוכחי ממשלת טכנוקרטים, המחויבת להסכמים קודמים של הרשות. ניסיונותיה של ישראל לחבל בפיוס הפלסטיני אינם משרתים את האינטרס הישראלי עצמו. אני מודע לכך שה”התפייסות” הפלסטינית אינה “סיפור אהבה” בין הפלגים המתפייסים, והם הגיעו אליה עקב אילוצים של שני הצדדים, אבל חמאס הגיע אליה מעמדת חולשה, וזו כשלעצמה סיטואציה נוחה לישראל.
5. הבסיס הבלעדי האפשרי להסכם המדיני הוא קיומן, זו לצד זו, של שתי מדינות ריבוניות, ישראל ופלסטין, על בסיס קווי 1967, עם אפשרות של חילופי שטחים ביחס של 1:1, בהינתן אי ההיתכנות של פינוי מסיבי של ההתנחלויות. כל ניסיון ישראלי לגרוע מ”כבשת הרש” שנותרה לפלסטינים (22% משטח א”י/פלסטין המנדטורית) הוא בלתי מוסרי ובלתי מעשי כאחד.
6. שני הצדדים חייבים לקבל את ההנחה, שהסכם שלום אין פירושו בהכרח השלמה אידיאולוגית בין הצדדים. הסכם שלום הוא בכל מקרה מעשה פוליטי ולא אידיאולוגי. אי לכך, חייבים שני הצדדים להימנע מהצגת תנאים בעלי אופי אידיאולוגי. כך, למשל, חייבת ישראל לגנוז את תביעתה מן הצד הפלסטיני להכיר בישראל כ”מדינת הלאום של העם היהודי”, תביעה המהווה תכתיב אידיאולוגי. מה שדרוש הוא הכרה הדדית של שני הצדדים זה בקיומו ובריבונותו של זה, וכל המוסיף גורע.
7. תביעתה של הרשות הפלסטינית כי, כצעד פותח למו”מ המדיני, תציג ישראל את מפת הגבולות שלה, היא תביעה הגיונית בהחלט. סירובה של ישראל להציג מפה כזאת מנוגד לבניית אמון בין הצדדים.
8. על ישראל להימנע, במשך כל תקופת המו”מ, מיצירת עובדות חד צדדית בשטח, ובעיקר להימנע מהרחבת ההתנחלויות, מהפקעת קרקעות פלסטיניות ומ”הלבנה” של מאחזים בלתי חוקיים.
9. המו”מ חייב להתייחס לכלל נושאי הליבה שבין הישראלים והפלסטינים – גבולות, סידורי ביטחון, ירושלים, התנחלויות, מים ופליטים. לא יתכן שסוגיה כלשהי מסוגיות ליבה אלו תהיה “מחוץ לתחום” ובלתי נתונה לדיון.
10. שני הצדדים חייבים להכיר בצורכי הביטחון של כל אחד משניהם, ולספק להם מענה אפקטיבי, לרבות מנגנוני אכיפה מוסכמים.
11. על שני הצדדים להימנע מגישה של “סכום-אפס” (היינו, שעל מנת שצד אחד ירוויח, הצד השני חייב להפסיד), ולהעדיף גישה של WIN-WIN (היינו, שעל מנת שצד אחד ירוויח, חייב גם הצד האחר להרוויח).
אלה הם, להבנתי, הפרמטרים הנדרשים למו”מ מדיני העשוי להביא להסכם שלום, אשר, כנגזרת ממנו, יובטחו גם ביטחונם ושלומם של ישובי הנגב המערבי. פרמטרים אלה צריכים לעמוד בבסיס תביעתם של ישובי הנגב המערבי מממשלת ישראל.
שאלה מטרידה היא, האם שני הצדדים (ובמיוחד הצד הישראלי) בשלים לאימוצם של פרמטרים אלה. יש לי ספקות רבים בנדון. אבל אין להירתע מהצגת תביעתנו לממשלת ישראל לנקוט מהלך מדיני כנ”ל, כי בנפשנו הדבר.



