ללא מזור: על עיוות הנפש על פי הרפורמה בבריאות הנפש

"הרפורמה בבריאות הנפש", שנכנסה לתוקפה החודש, מתהדרת בהנגשת שירותי הטיפול הנפשי לכל אזרח במחיר שווה לכל נפש, בשיפור ובייעול המנגנון ובחיים בריאים יותר בהם הרפואה המטפלת בגוף תמונה גם על הנפש. במרכז המהלך, ניצבת העברת האחריות הביטוחית על שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים.

ראשית, יש לזקוף גבה על בחירת המילים המוקפדת. ה"רפורמה", re-form, מבטיחה לעצב מחדש את הנפש. יש שיאמרו שהנפש הייתה מאז ומעולם אובייקט פוליטי, ויחד עם זאת, המהלך המתרחש מתחת לאפנו מזריק את הפוליטיזציה לנפש ומכפיף אותה לגוף. כלומר, בעוד שלפני הרפורמה כל אדם בישראל היה זכאי לטיפול במערך בריאות הנפש הממלכתי, מעתה על מנת להיות זכאית לקבל טיפול נפשי, חובה עליך (או על ילדך) להיות מאובחנת או חשודה באבחנה פסיכיאטרית; ואם "סתם" תסבלי ממצוקה ללא שם, הרי שהנך למעשה "בריאה בנפשך", כי לא עמדת בקריטריונים המוגדרים למחלה.

מצוקה ללא שם יכולה להתרחש אם איבדת אדם יקר, אם סבלת מאלימות אך המשכת לתפקד למרות הכל, אם התקשית להשתלב במסגרת החברתית וחשת מנודה ומודרת. רק אם תעמדי בקריטריוני הזכאות לאבחנה, ורק אם המצוקה תגיע לרמה שיכולה להיחשב למשל כ"דיכאון" או "הפרעה פוסט טראומטית" – רק אז תהיי זכאית לטיפול. פעמים רבות מדובר בעניין של זמן. מי שסובל ממצוקה ואינו יכול להיעזר, סביר שמצבו יחמיר. אולי עד כדי כך שיתמזל מזלו והוא יזכה לטיפול לו הוא זקוק כפי שתגדיר הרפורמה. על הנפש לעוות את צורתה ולהתעצב מחדש לפי כללי הספר, אחרת – אין לה מזור.

לעניין האבחנה משמעות מכופלת, במונחים חברתיים/פוליטיים. העברת האחריות לקופות החולים, לצד טפסי ויתור הסודיות שנדרשים על כל צעד ושעל (חברות הביטוח, מקום עבודה, צבא, ועוד), עלולה ליצור מצב לפיו מי שיוכל להרשות לעצמו יפנה לטיפול באופן פרטי, ולו בכדי לשמור על פרטיותו המינימלית. לא כל שכן על מנת למנוע מגופים אקראיים לעקוב אחרי מצבו הנפשי, ולתת להם כוח להשפיע על חייו ללא היכר. כך, יווצר מצב בו מי שאינו מסוגל לממן לעצמו טיפול באופן פרטי, אך זקוק לכך, ייאלץ לחשוף את עצמו מבלי לדעת מי מסתכל ומתי, בעוד מי שידו משגת יחסוך לעצמו ויכוחים פוטנציאלים עם חברת הביטוח, אפשרות לאפליה במקום העבודה, או סתם את החשש מסכנת החשיפה של עולמו הפנימי – שלמען האמת אינו מעניינה של קופת החולים כלל וכלל.

יש לציין שחשיפה שכזו מעמידה את התהליך הטיפולי כולו בספק. גם כך לא פשוט לבקש עזרה, לערטל את הנפש, להרשות לה להתערסל. ספק אם יחסים טיפוליים שיווצרו במסגרת העיצוב מחדש, יאפשרו ליצור סביבה מוגנת ובטוחה בעבור האדם שזקוק לה כל כך. כל זאת, מבלי לציין את הדילמות האתיות הקשות בהן ייגזר על המטפל לעמוד בכל רגע, בזמן המפגש או בזמן הדיווח שלאחריו. כי הרי המערכת הממוחשבת מסועפת ורחבת ידיים, ואף אחד לא באמת יודע לידי מי יגיע המידע.

בעניין אחרון לשעה זו: יש להניח כי מניעים כלכליים ילכו וישתלטו על מכלול השיקולים לאישור ובחירת סוג הטיפול ומשכו.

נראה שמניעים שכאלו הולכים ומשתלטים על המרחב הציבורי. הרעיון של קיצור תורי ההמתנה הנו מבורך, אך כרגע לא מדובר בהגדלת תקציב משמעותית שתסייע להוספת אנשי מקצוע והתמקצעותם, אלא בהגבלה וקיצור של משך הטיפול לו יהיה זכאי אדם. הזכאות להתחיל או להמשיך טיפול תותנה באופן רציף באישור הגורם הביטוחי, שאינו המטפל הישיר הנפגש עם האדם, ואשר שיקוליו שמורים אצלו. איכות הטיפול, הגדרתו, הסדרה כלשהי של הזכאות במסגרת העיצוב מחדש – לוטים בערפל באופן גרוטסקי כל כך עד שאדם יכול להגיע למפגש טיפולי ולא לדעת האם יהיה זכאי למפגש המשך. כלומר – את תהיי חייבת לעמוד בקריטריונים בכדי לקבל אבחנה ולזכות בטיפול, אך המערכת עצמה אינה מחייבת עצמה לשום קריטריון. למותר לציין, שמתן תרופה הינה האפשרות הכדאית יותר מבחינה כלכלית עבור קופת החולים.

כשהמערכת נמצאת בעמדת כוח שכזו, לאף אחד מאיתנו הנמצאים בטווח, בקצוות או מחוץ לסקאלה – אין סיכוי.

שני סמאי-מוסקוביץ היא פסיכולוגית קלינית וחוקרת תרבות וספרות

מידע נוסף על המאבק נגד הרפורמה ניתן למצוא בין היתר באתר של "בנפשנו – מתמחים בפסיכולוגיה למען מערך בריאות הנפש הממלכתי"