מכינרת ועד כפר שלם
18 שנה ישבו תימני כינרת במקומם. עבדו את אדמתם בתנאים קשים מאוד, תוך יחס מחפיר ולחץ מתמשך לפנות את המקום. את יחס המוסדות המיישבים וקבוצת כינרת ניתן לתאר בפירוש כהתעללות אלימה ומתמשכת. יחס זה גרם לכך שתנאי הדיור שלהם היו קשים מנשוא, ואף גרמו לתמותה גבוהה בקרבם. למרות היותם ראויים, הם לא זכו להיחשב חלוצים, או “פועלים אידיאליסטים” משום שקטגוריות ציוניות אלו היו שמורות לאשכנזים בלבד.
התימנים נקראו “הפועלים הטבעיים”. עד לגירוש כינרת בשנת 1930, עולי תימן לא קיבלו אדמות להתיישבות עצמאית. הם נועדו להיות כלי בכיבוש העבודה מידי הערבים. סירובם רב השנים לפנות את כינרת אילץ את המוסדות הציוניים לסטות ממדיניות זו ולהקים את מושב העובדים הראשון של עולי תימן “כפר מרמורק” (היום שכונה ברחובות).
גירוש כינרת הוא הטרנספר הציוני המאורגן הראשון. מאז גורשו יהודים תימנים ומזרחים ממקומות רבים נוספים. עם מקומות אלו אפשר למנות את תוחלת, גבעת עמל, כפר גבירול, בית שאן, ימין משה, ממילא, הרובע העתיק בטבריה כפר שלם ומקומות רבים נוספים. גם הפנתרים השחורים קמו על רקע הניסיון לגרש את תושבי מוסררה מבתיהם.

העולים האשכנזים אשר הגיעו בשנות העלייה ההמונית, וקיבלו אדמה עירונית או חקלאית, אשר הייתה בבעלות פלסטינית לפני קום המדינה, קיבלו על פי רוב זכות חכירה על הקרקע. עולים אלה אף נחשבו ל”שומרי אדמת הלאום”. בניגוד אליהם, העולים המזרחים בעיקר בשכונות ובישובים הקהילתיים, קיבלו את הקרקע במעמד של ברי רשות לשימוש במקרקעין. התוצאה היא, למעשה, אפרטהייד חוקי אשר מסמן גבולות אתניים בתוך הקולקטיב היהודי.
במסגרת “המהפכה החוקתית” מבית מדרשו של אהרון ברק עוגנו בחוקי יסוד כל הזכויות של המעמדות החזקים המורכבים בעיקרם מיהודים אשכנזים. הזכויות החברתיות נותרו מחוץ למשחק. בחסות מצב זה החל תהליך של טרנספר של אוכלוסיות חלשות, בעיקרן ממוצא מזרחי, ממקומות שונים ברחבי הארץ. במסגרת הליך זה, התושבים אשר יושבו במקומותיהם לפני עשרות שנים רבות על-ידי גורמי הקליטה הממלכתיים מכונים “פולשים” ונדרשים לפנות את בתיהם, במנותק משאלת הפיצוי או הדיור החלופי אותו הם אמורים לקבל. המשמעות של הליכים אלה אשר מתרחשים גם בימים אלו הוא זריקת התושבים לרחוב.
השאלות שעולות בהקשר לגירוש כינרת קשורות ליחסי הכוח בתוך הקולקטיב היהודי-ציוני, ונוגעות לנושאים רבים כמו: היחס העוין רב השנים בין המזרחים לשמאל בישראל, הפערים הכלכליים בין מזרחים לאשכנזים הקיימים גם היום וכן לשאלות של צדק חלוקתי בהקשר לבעלות על הקרקע. שאלות אלה ואחרות עלו בבג”ץ הקרקעות המפורסם של הקשת הדמוקרטית המזרחית, וכמובן מתייחסות לשאלת השאלות: למי שייכת הארץ הזו.
תושבי כפר שלם נמנים עם עולי תימן אשר הגיעו בעלייה ההמונית מייד לאחר קום המדינה. במסגרת עלייה זו, נגנבו מהם כספם, תכשיטיהם, בגדיהם הרקומים וכתבי היד שלהם. הם, כמו יתר עדות המזרח, אף נפגעו מתופעת חטיפת ילדי תימן. כל זה לא הספיק למדינת ישראל ולא הרבה שנים לאחר עלייתם, פתחה המדינה במסע לנישול תושבי הכפר מבתיהם. במשך השנים פונו תושבי הכפר בגלים גלים. במהלך פינויים אלו ארעה הריגתו של שמעון יהושע ב-1982 בידי המשטרה. גם בימים אלה, אלפים מתושבי הכפר מצויים בסכנה של גירוש מבתיהם לאור מדיניות עיריית תל אביב יפו ומשרד השיכון.
פרשיות אלו, אף שהתרחשו בתוך הקולקטיב היהודי, קשורות קשר הדוק לסכסוך היהודי-פלסטיני. השאלות הקשורות בפרשיות אלו יכולות לסייע לנו להבין הרבה יותר טוב גם את הקונפליקט הזה.

למרות שחלפו כשמונים שנה מגירוש כינרת, אנו רואים כי יש תופעות שלא משתנות. יהודים ממוצא מזרחי נדרשים, גם היום, להיאבק על זכויותיהם הבסיסיות, וגם בימינו יש קשר בין השכלה, מעמד כלכלי ומוצא אתני. גירוש כינרת מאפשר לנו להבין, כי מה שקורה בכפר שלם בימים אלו אינו מתרחש על רקע כלכלי בלבד. ביסוד הדברים, אז כמו היום, עומדת מדיניות של גזענות על רקע של מוצא עדתי.
אתמול (שלישי) בתוכנית “פוליטיקה” בערוץ 1, במסגרת דיון בשאלה “האם עדות המזרח עדיין מופלים לרעה” אמר פרופ’ אמיר חצרוני כי אי שוויון הוא דבר טבעי, וכי בישראל אשכנזים נהנים מעדיפות ולמעשה אף מגיע להם יותר, כי הם הגיעו קודם והקימו את המדינה. תימני כינרת הגיעו לפני הרוב הגדול של האשכנזים בישראל. הם הגיעו לכינרת לפני כמעט כל ה”חלוצים” האשכנזים מקבוצת כינרת. הם היוו הגורם היחיד אשר גילה יציבות והתמדה במקום. הם אפילו לא “התבכיינו”, אבל זה לא עזר להם. הם, כמו תושבי כפר שלם, פשוט לא נולדו לצבע הנכון.
ד”ר רפי שובלי חבר בוועד המנהל של הקשת הדמוקרטית המזרחית ואהרון מדואל הוא מזכיר ועד כפר שלם וחבר מועצת העיר ת”א
ביום חמישי, ה-7 ביולי, בשעה 19:30 יתקיים האירוע הראשון בסדרה “מפגשים מזווית כהה” בסינמטק תל אביב. באירוע יוקרן סרטה של איילת הלר “דקל שפל צמרת”, ולאחריו יתקיים דיון שבו ישתתפו, בין היתר, כותבי מאמר זה.


