פחד מים

לפני כחודש הוגשה עתירה לבג"ץ בתביעה משר הבריאות, בנימין נתניהו, להפסיק את הפלרת (הוספת הפלואוריד) מי השתייה. על פי פרסום זה ואחרים, מקור הפלואוריד שמוסף למים הוא ברעל מסוכן שחברת כימיקלים לישראל מבקשת להיפטר ממנו – חומצה פלואורוסיליצית – במקום לפנותו לאתר הפסולת ברמת חובב. הרעל הזה שמתובל בעופרת, קדמיום וכספית פוגע בבריאותנו כחלק ממזימה זדונית של הטייקונים בשיתוף הממשלה להרעיל את האוכלוסייה במסווה של הגנה על בריאות השיניים של ילדים ומבוגרים. ברשתות החברתיות, אקטיבסטים רבים למען צדק חברתי הצטרפו למאבק נגד הפלרת מי השתיה.

אינני חסיד של האחים עופר אבל משהו בסיפור פשוט לא מסתדר. הפלרת המים בישראל החלה ב-1982 בירושלים. ועדת נתניהו (שושנה. לא בנימין) לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל המליצה להרחיב את ההפלרה לכל המדינה כבר ב-1990. רק שנתיים מאוחר יותר חברת כימיקלים לישראל נקנתה על ידי האחים עופר. יתירה מזאת, משהו לא מסתדר גם בסיפור הכימי ולא רק בסיפור ההיסטורי.

קצת כימיה

בנגב מצויים סלעי פוספט, שרידי עצמותיהם של הדגים ששחו בים תטיס הקדום, והם מורכבים בעיקר מהמינרל אפטיט – Ca₁₀(PO₄)₆(OH)₂. האחים עופר קונים מהמדינה בזול את הסלעים הללו, טוחנים אותם ושופכים עליהם חומצה גפרתית. התוצר הוא חומצה זרחתית שנמכרת ברווח נאה לייצור דשנים, והפסולת של התהליך היא גבס. כיוון שהעצמות הקדמוניות הכילו גם פלואוריד מכיל הסלע גם פלואורו-אפטיט – Ca₁₀(PO₄)₆(F)₂ – וממנו מתקבלת החומצה הפלואורוסיליצית המושמצת – H₂SiF₆ .

למעשה, הבעייה המהותית בפינוי הפסולת היא הכמויות הגדולות של הגבס ולא תרכובות הפלואור. החומצה הפלואורוסיליצית היא תוצר משני של תהליך הייצור. לכן, יש אולי צידוק פורמלי לכינוי "פסולת תעשייתית", אם כי הספרות הטכנית העוסקת בתעשיית הפוספט אינה מתייחסת לתרכובת הזו כך. כך או כך, החומצה אמנם מסוכנת במצבה המרוכז אבל אין כל צורך לפנותה לרמת חובב. למעשה, די קל להיפטר מהחומר אם רוצים בכך. החומצה הפלואורוסיליצית מתפרקת במים לתת פלואוריד ולחול. בדיוק בגלל תכונה זו של החומר אפשר להשתמש בו לצורך הפלרה. מלבד זאת, לחומצה יש ערך גם בתעשיית הזכוכית והאלומיניום כך שלא סביר שהאחים עופר היו מחפשים דרכים מיוחדות להיפטר דווקא מתוצר הלוואי הזה.

זה המקום לתקן פרט נוסף בעלוני ההפחדה של קונספירציית ההפלרה. עלונים אלה מבחינים בין פלואוריד שקשור לנתרן ומכונה שם משום מה “פלואוריד טבעי” לבין פלואוריד שקשור לסיליקון (החומצה המושמצת שלנו). אבל, אין ביניהם כל הבדל. בכל מקרה, כאשר הפלואוריד נמצא בכוס מים מהברז אין מדובר אלא באטום בודד כשהוא מוקף מולקולות מים. את יתר הטענות ניתן לבדוק די בקלות כשמחפשים בגוגל סקולר אחר צירופים כמו הפלרת מים ועופרת או הפלרה וסרטן: אין כל עדות לעלייה בריכוזי עופרת במים או בנוזלי גוף או לעלייה בתחלואה בסרטן בעקבות הפלרה. לאור העובדה שמאות מיליונים לאורך עשרות שנים שתו מים מופלרים במדינות רבות ומגוונות קל יחסית היה למצוא ראיות לעלייה בתחלואה בעקבות ההפלרה, אילו אכן היתה כזו. כמו כן, מאמר עדכני אחד מני רבים שסוקר מחקרים אפידמיולוגים רבים מראה שאין להפלרה כל השפעה על תחלואה בסרטן.

למה צריך הפלרה בכלל?

ההפלרה החלה בארצות הברית בסוף שנות הארבעים בעקבות סקר אפידמיולוגי רחב היקף שהצביע על הקשר ההדוק שבין ריכוז הפלואוריד במי השתיה לשכיחות העששת. הממצאים היו חד משמעיים ועקביים: קיימת תלות מובהקת בין מספר השיניים הפגועות או החסרות (Decayed, Missing and Filled Teeth index – מדד DMFT) לריכוז הפלואוריד במי השתייה. על חומרת הבעיה עד אז תעיד העובדה כי חוסר שיניים היתה הסיבה השכיחה ביותר לפטור מגיוס בשתי מלחמות העולם.

המים שאנו שותים, בין אם הם באים מהברז, מבקבוק או מפי המעיין מכילים אוסף מגוון של חומרים מומסים שמקורם בקרקע. פלואוריד בריכוז זה או אחר יימצא שם תמיד אלא שלבריאות השן דרוש ריכוז אופטימלי שנע סביב מ"ג אחד בליטר.

הפלרת המים היא אחד ההישגים הגדולים בתחום בריאות הציבור במאה ה-20, והיא הביאה לירידה דרמטית בעששת ובאיבוד שיניים. כמו כל יוזמה ציבורית גם ההפלרה נתקלה בהתנגדות האגף השמרני בפוליטיקה האמריקנית שראה בכל מעורבות ממשלתית מתקפה על "אורח החיים האמריקני". ההתנגדויות בשנות החמישים גרסו כי ההפלרה היא מזימה בולשביקית להרעיל את מי העולם החופשי. ניתן היה לצפות כי סוף המלחמה הקרה יסמן גם את מות תיאוריית הקשר אלא שאת מקום הפחד מסוכני קוֹמִינְטֶרְן החליפה הגישה הרומנטית ל"טבע" מדומיין או לתור זהב בו מים זכים וטבעיים הועלו בדלי עץ מהבאר.

שתי נקודות מטרידות במיוחד ביחסם של אנשי ונשות שמאל להפחדת הפלואוריד. ראשית, הפחדה זו רוויה בסנטימנט אנטי-מדעי: מעין תגובת דחייה אוטומטית כלפי כל מה שנתפש כ"מלאכותי" או "תעשייתי". גישה כזו, שניכרת בה השפעה ניו אייג'ית, מבצבצת לא פעם גם בנימת הזלזול כלפי מדע הביולוגיה אצל השוללים הרדיקלים של ניסויים בבעלי חיים או בדרך בה מוכחשים הישגי החקלאות המתועשת אצל "ירוקים" לא מעטים.

כאשר אנשים בעלי יכולות טיעון מוכחות כותבים משפט בנוסח "הפלואוריד הטבעי הוא מינרל CaF₂, והמחקרים על יעילות הפלואור נעשו על הפלואור הטבעי ולא על החומצה", הרי שהבעיה אינה חוסר יכולת לברר עובדות טריוויאליות אלא סלידה מהן.

השמאל הסביבתי מצא את סוגיית הפלואוריד הרבה אחרי שהסוציאליזם נטש את היומרה ל"מדעיות" ועימה גם חלק מההערכה למדע בכלל. את מקום ההערצה לתוכניות חומש המכניעות את איתני הטבע החליפה גישה ביקורתית שגלשה מעוינות מוצדקת כלפי הקונצרנים התעשייתיים לחשדנות גורפת כלפי תעשיה והנדסה בכלל. באופן דומה, את ההערצה (הטיפשית לפעמים) לטרקטוריסט מהקולחוז (או אצל השמאל הציוני לבן דודו מהקיבוץ) החליפה נהייה אחר הבטחות החקלאות האורגנית. נימה מטרידה של קוצר רוח כלפי נתונים ועובדות עולה גם מטיב הטיעונים וניסוח הסיסמאות בדיון על "סכנת האנטנות הסלולאריות" כפי שהוא מובל על ידי כמה ארגונים ואישים בעלי זיהוי שמאלי מובהק. הניתוק הזה בין השיח השמאלי לכל מה שמריח כמו מדע, הנדסה או טכנולוגיה מסוכן לרלוונטיות שלו.

שנית, מטרידה לא פחות היא ההתעלמות מהצד החברתי. איכשהו חלק מהירוקים-אדומים מאבדים את האדום כשנדמה להם שיש בעיה עם הירוק. בריאות השן היא אחד התחומים בהם אי השוויון בין עשירים לעניים חמור במיוחד ובמילים פשוטות – לעניים יש פחות שיניים (יש מתאם מובהק בין DMFT לרמת ההכנסה, הסטטוס וההשכלה). המצב מחמיר עם אי השיוויון בחלוקת ההכנסה. בארץ חוסר השוויון הזה הוא גם לאומי ועדתי. ב-2007 נמצא DMFT ממוצע של 1.53 אצל ילדים יהודים ו-4.38 אצל ילדים ערבים. כלומר, בפיו של ילד ערבי יש כמעט 3 שיניים פגועות יותר מאשר בפיו של חברו היהודי. מחקרים אפידמיולוגים מראים כי מחסור בפלואוריד במים מחמיר את אי השיוויון הזה. ההפלרה היא דוגמה ייחודית של השקעה ציבורית בבריאות ובאיכות החיים של עניים. שמאל שאינו מתייחס ברצינות לזכות לשיניים עד כדי חוסר אכפתיות לאבדן החוויה האנושית הבסיסית של לעיסה יאבד רלוונטיות לקהלים שהוא אמור לפעול מתוכם ולמענם וטוב שכך.

הערה אחרונה לסיום

החרדות שמולידה הפאניקה המופרכת סביב הפלרת מי השתיה, מוליכה רבים להשתמש במים בבקבוקים במקום במי הברז. תעשיית המים בבקבוקים היא פלא של יחסי ציבור, נטל על התקציב המשפחתי ומפגע סביבתי קשה. מוצר חיוני לקיום האנושי שהפך משירות ציבורי לתעשיית מותגים. הייתי מצפה מאנשים בעלי מודעות חברתית וסביבתית שיעמדו בחזית המאבק נגד תעשיית מילוי הבקבוקים במים. אף על פי כן, בכל פעם שהנושא עולה נשמע טיעון המחץ נגד מי הברז – הם מכילים פלואוריד. כך, הפחדה ציבורית שמבוססת על מידע שגוי מעודדת בעקיפין תעשייה מזיקה ומיותרת. זו סיבה נוספת לכך שחשוב להביא לידיעת הציבור את העובדה שאין כל עדות מעבדתית או בריאותית לעדיפות של המים המבוקבקים על מי ברז.

יורם שורק הוא כימאי

לקריאה נוספת:

מאמרים נוספים של יורם שורק