על מורשת הלובן בארכיאולוגיה הישראלית

הארכיאולוגיה הישראלית כוננה כמדע המשרת תפיסת עולם חילונית, מעמדית ומוגזעת, ונותרה במידה רבה כזו עד היום. בסקירה קצרה זו נסביר כיצד נוצר מבנה זה, כיצד הוא משמר את עצמו וממשיך להתקיים, ומה נחוץ כדי לשנותו.[1]

הארכיאולוגיה, שהתפתחה במהלך המאה ה-19 כמדע של אבולוציה חברתית וטכנולוגית במקביל לפריחת הקולוניאליזם, עדיין לא השתחררה ממקורותיה האפלים. בעולם שהורש לאדם האירופאי הלבן “לעולמי עד” (כדברי ו.א.ב. דו-בויז), היו המסעות הגיאוגרפיים של משלחות אירופיות – אל מרחבי אמריקה הצפונית והדרומית, לתוככי אפריקה ואוסטרליה או למזרח האסלאמי ומעבר לו – גם מסעות בזמן, אל קבוצות אנושיות שנמצאות, כך האמינו, בעבר של ההתפתחות האנושית (חברות “פרימיטיביות” או “ברבריות”). במקביל, ובאופן משלים, התגליות במעמקי האדמה חשפו אף הן חברות פרימיטיביות וברבריות, כך שניתן היה למקם כל קבוצה אנושית לא-לבנה בימינו בנקודה המקבילה לעבר הארכיאולוגי.

כך הפך האדם הלבן למגלה העולם ומגלה העבר, בעוד שאר בני האנוש שימשו הדגמה חיה לעברם של בני הציוויליזציה המערבית המתקדמת. בכל מקום שבו נחשפו התרבויות הקדומות, היו בהישג יד קהילות קפואות בזמן שאפשר היה לנצלן בכמה אופנים: תחילה ככוח עבודה זול, זמין ונטול כל ידע מדעי, ואחר כך כדגם מחקרי, שעל פיו אפשר לערוך אנלוגיה בין החיים המסורתיים במקום הנחקר לחיי היומיום בעבר הרחוק.

הארכיאולוגיה כמעצבת דמיון לאומי

עם כינון המנדט הבריטי בפלשתינה נחקק חוק עתיקות שקבע כללים ברורים להגנה על העבר הקדום מפני פעולה לא-מפוקחת של אנשי ההווה, וארכיאולוגים מכל העולם הוזמנו לערוך חפירות בארץ (בתנאי שהיו בידיהם האמצעים והידע המתאימים). הכללים החדשים, שנקבעו בתיאום עם המוסדות המובילים במטרופולין הקולוניאלי (אנשי המוזיאון הבריטי ונציגי משרד המושבות), קיבעו את הדומיננטיות של המערב בחקר עתיקות המזרח הקדום כנושא הלפיד של הציוויליזציה. תחת ממשלת המנדט נוצרה התרבדות טבעית ומקובעת, המשכית לזו של המאה ה-19: בראש הפירמידה הממשלות ובעלי הממון הנושאים בעלות הכספית של החפירות; מתחתיהם רובד דק של בעלי מקצוע בני המערב (או מתמערבים), לרוב בעלי השכלה ושאיפות אקדמיות, וכן בעלי מקצוע בשירות הממשלתי. בתחתית – הבסיס הרחב של כל חפירה ארכיאולוגית – אלפי פועלי כפיים שגויסו בעיקר מקרב בני הכפרים הפלסטיניים הסמוכים לאתרי החפירות.

משהוקמה המדינה, הפכה הארכיאולוגיה לחלק חשוב בניסיון לעצב דמיון לאומי יהודי שידלג על שנות הגלות, יאחה את ההיסטוריה הציונית המודרנית עם ההיסטוריה היהודית הקדומה בארץ ישראל ובאופן זה יצור סיפר לאומי חדש שצירו הוא התנ”ך והוא מתגלם בנופי הארץ ובעתיקותיה. בן גוריון, שהבין שדרוש מיתוס מאחד לחלקי העם הנפרדים, קבע כבר ב-1949 לגבי הארכיאולוגיה כי “כל כיבושיה מעכשווים את עברנו ומממשים את רציפותנו ההיסטורית בארץ”.

מפעל חפירותיו של הרמטכ”ל לשעבר יגאל ידין בתל חצור בשנים 1958-1955 היה שדה הניסוי העיקרי ליישום תפקידה החדש של הארכיאולוגיה. בתמיכת מוסדות מדינתיים ותרומות פילנתרופיות, הכריז ידין על עצמאותה של הארכיאולוגיה הישראלית: חפירתו תוכל להתחרות בהיקפה ובהישגיה עם כל חפירה קולוניאלית שקדמה לה. יחד עם היומרה, ירש ידין גם את המבנה ההירארכי המוגזע, שאותו הפנים במהלך לימודי התואר השלישי בלונדון בראשית שנות ה-50: בחצור הוכשר דור של ארכיאולוגים בני המדינה – ובפועל, בני האליטה היהודית-אשכנזית – שעתידים היו להיות עמוד השדרה המקצועי של התחום. את העבודה עצמה – הזזת אלפי טונות של אדמה ואבנים וגילוי זהיר של מבנים וממצאים עתיקים – עשתה קבוצה גדולה של עובדי דחק: מאות גברים, נשים, נערים ונערות שגויסו מהיישוב החדש חצור (הגלילית) וממעברות קריית שמונה וצפת, שם יושבו לאחר גירוש כל התושבים הפלסטינים מן האזור. פועלי הדחק מילאו את משבצת הפועלים הילידיים בדגם הקולוניאלי. כמותם, הם שימשו בד בבד כוח עבודה זול ודגם לאנשים מזמן אחר,  וכמותם – לא הייתה להם כל אפשרות לחרוג ממעמד פועל היום ולהצטרף ל”מחנה” החופרים – קיבוצניקים, סטודנטים ואנשי סגל של האוניברסיטה העברית ואגף העתיקות.

אמנם, בשונה מן הדגם הקולוניאלי, היו אלה דווקא אנשי הצוות שייצגו את ה”ילידיות” החדשה, הצברית, בחצור, בעוד פועלי חצור היו כולם מהגרים מצפון אפריקה ומערב אסיה. בני שתי הקבוצות אף השתייכו לאותו גוף לאומי והיו שותפים לכאורה באידיאולוגיה שבבסיס החפירה. אלא שלא הייתה זו שותפות שווה: נוצר ניכור מיידי ומתמיד בין נשאיה החילונים-אשכנזים של האידיאולוגיה הבן-גוריונית מצד אחד, שחרדו מה”לבנטיניזציה” שאפיינה, בעיניהם, את הפועלים והפועלות המזרחיים, ובין פועלי החפירה ותושבי העיירות מהצד האחר, שפיתחו גרסה אחרת של ילידיות שהתבססה על קהילת הדת ונוף של קברי קדושים. קבר חוני המעגל בפאתי העיירה חצור הפך לסמל היישוב, בעוד תושביו הדירו את רגליהם מחצור העתיקה.[2]

מורשת חצור באקדמיה

ההיסטוריון אורי כהן תיעד כיצד עוצב תפקידה של האוניברסיטה העברית לאחר 1948: במקום להיות מוסד מחקר אליטיסטי, דרש בן-גוריון מהאוניברסיטה להכשיר שדרת מומחים שיוכלו להיות שלד מקצועי של השירות הציבורי ומדענים שיקדמו את חוסנה הביטחוני. הצורך בהכשרה מהירה של מספר גדול של אקדמאים יצר העדפה לדגם מריטוקרטי, שמגייס את האליטה האקדמית מהשכבות המבוססות שכבר הוכנו לכך. היות שהארכיאולוגיה הייתה חיונית לבניית הלאום לא פחות מאשר נטיעת יערות וסלילת כבישים, גם היא עוצבה ברוח מריטוקרטית, וחפירות חצור היו אב-טיפוס לאופן הכשרת ארכיאולוגים ולמבנה המעמדי של החפירה הישראלית. מבין עשרות חברי הצוות הצעירים של חפירות חצור, כמעט מחצית הפכו למרצים במוסדות אקדמיים או לבעלי תפקידים מובילים באגף העתיקות ובמוזיאונים לעתיקות.

מרכיב מרכזי בשכפול האקדמי היה הקוריקולום בעל החלוקה המשולשת: ארכיאולוגיה פרהיסטורית נלמדה כתולדות ההסתגלות הטכנולוגית של האדם ושל המבנה החברתי, ארכיאולוגיה מקראית כפן של ההיסטוריה והגיאוגרפיה התנ”כית, וארכיאולוגיה קלאסית בעיקר כהמחשה של ההיסטוריה היהודית. על ידי הצמדות לחלוקה זו, האוניברסיטאות הישראליות איששו את המבט המערבי על עתיקות “המזרח”: מסורות מקראיות וקלאסיות הן היסוד של הציוויליזציה המערבית, ואילו הגישה האבולוציונית לחברות אנושיות מציבה את הציוויליזציה הזו, ואת האנשים הלבנים שיצרו אותה, בפסגת ההתפתחות האנושית. אותו קוריקולום מונע מתלמידיו את חקר התרבויות המצויות מחוץ לגנאולוגיה המערבית וחוסם התפתחות של תחומי ידע העשויים להפר את הריבוד ההגמוני, למשל ארכיאולוגיה של העידן ההיסטורי המאוחר.

באמצעות הקוריקולום האקדמי, ועל ידי הגדרה מעמדית לא מפורשת לפיה זיהו בני האליטה האקדמית את הדומים להם, שכפלה השדרה ה”חצורית” את עצמה לאורכה ולרחבה של הארכיאולוגיה הישראלית. שכפול זה מתבטא באופן חריף בחלוקה האתנית והמגדרית של סגל המרצים בעלי הקביעות באוניברסיטאות, מראשית הוראת הארכיאולוגיה ועד ימינו. ערכנו סקירה של רשימות הסגל האקדמי הקבוע בחמש אוניברסיטאות המחקר, ובחלוקה דורית גסה, מצאנו כי מבין 77 אנשי סגל ארכיאולוגי שפרשו עד שנת 2022 (כלומר בני הדור הארכיאולוגי הראשון והשני במדינה), היו 61 גברים אשכנזים, 11 נשים אשכנזיות, חמישה גברים לא-אשכנזים (מזרחים ואחרים), ואף לא מרצה פלסטיני אחד. ואילו מבין 55 אנשי סגל קבועים שהיו פעילים בשנת 2022, היו 37 גברים אשכנזים, 16 נשים אשכנזיות, מרצה לא-אשכנזי אחד ומרצה פלסטיני אחד. במילים אחרות, מאז קום המדינה ועד היום, 95% מבעלי הקביעות האקדמית היו והינם יהודים אשכנזים.

גם אגף העתיקות הממשלתי עוצב תחילה, ובמשך כשלושה עשורים, באמצעות אנשי צוות חצור ותלמידיהם שנשאבו מתוך אותו מאגר מעמדי-אתני. אולם בראשית שנות התשעים חלו שינויים חברתיים-כלכליים שהביאו שינוי משמעותי בארכיאולוגיה הממשלתית. רשות העתיקות, שהחליפה את אגף העתיקות ב-1989 והוקמה על יסודות ניאו-ליברליים, צמחה במהירות בשנותיה הראשונות, במקביל לגידול המהיר בצמיחה, בבנייה ובהון הפנוי. בהשוואה שעשינו בין מצבת כוח האדם באגף העתיקות בשנת 1988, לבין מצבת הארכיאולוגים ששירתו ברשות העתיקות בשנת 2017, מצאנו שינויים דרמטיים: בעוד בשנת 1988 הארכיאולוגים באגף העתיקות כללו 31 גברים אשכנזים, שתי נשים אשכנזיות, שני מזרחים ושני פלסטינים, ברשות העתיקות המספרים מגוונים בצורה ניכרת: מתוך 185 ארכיאולוגים, זיהינו (על פי שמות משפחה והיכרות אישית), 87 גברים אשכנזים, 40 נשים אשכנזיות, 20 גברים מזרחים, 14 נשים מזרחיות, 21 פלסטינים ושלוש פלסטיניות. כלומר, מספרם היחסי של האשכנזים פחת ב-30%, בעוד המזרחים והפלסטינים הגיעו לכ-18% ו-14% בהתאמה. אין בידינו נתונים על התפלגות הסטודנטים במוסדות האקדמיים, אך אנו משערים שההרכב הזה של עובדי הרשות מתקרב להתפלגות בין הסטודנטים בעשורים האחרונים ובוודאי משקף אותו בצורה נאמנה יותר מאשר הסגל האקדמי באותם מוסדות. עם זאת, עלינו לציין שאי-השוויון האתני ניכר יותר בתוך רשות העתיקות בתפקידי מחקר, שבהם הועסקו בשנת 2017 81% אשכנזים (גברים ונשים) לעומת 11% מזרחים ו-8% פלסטינים: כלומר, מרבית הארכיאולוגים המזרחים והפלסטינים עוסקים בפיקוח ובמנהל ארכיאולוגי.

מסקנתנו היא, אפוא, כי קיימת (או הייתה קיימת עד לאחרונה) הסללה סמויה באקדמיה, המפנה תלמידים מזרחים ופלסטינים למסלול “מקצועי”,[3] בעוד המעמד המחקרי האשכנזי משכפל את עצמו באמצעות העדפה במלגות, מענקי מחקר, השתתפות בכנסים, והכוונה מיידית לתארים מתקדמים (חלק מעובדי רשות העתיקות ממשיכים לתארים מתקדמים לאורך זמן ובמקביל לעבודה הממשלתית).

מעמד פועלי החפירות, יש לציין, נותר ללא שינוי: במרבית החפירות הממשלתיות, שהן יותר מ-80% של היקף החפירות בארץ, מועסקים בחפירות, בשכר מינימום, פועלי כפיים מהשוליים החברתיים: פלסטינים תושבי ישראל והשטחים הכבושים, מהגרי עבודה, מהגרים יהודים חסרי מקצוע ומקבלי הבטחת הכנסה.

קבלני הארכיאולוגיה של הכיבוש

מקום מיוחד שמור ליחידה המטפלת בארכיאולוגיה בשטחים הכבושים, “קצין המטה לארכיאולוגיה”. בשנים הראשונות לאחר מלחמת 1967 מילאו אנשי אגף העתיקות את תפקיד קצין המטה וסגנו, בעוד מספר פקידים ארכיאולוגים פלסטינים נותרו מימי השילטון הירדני ומילאו תפקידי פיקוח. עם התקבעות הכיבוש והקמת המנהל האזרחי, מונה מנהל קבוע ליחידה ונוספו אליו מספר ארכיאולוגים שפיקחו על עתיקות בשטחים הכבושים ואף עסקו בחפירות נרחבות בו. במשך כעשרים שנה אוישו כל תפקידי הקמ”ט על ידי ארכיאולוגים מזרחים, אשר לא מצאו את מקומם באקדמיה או באגף העתיקות. מכיוון שהארכיאולוגיה הישראלית בשטחים נחשבת לא-לגיטימית בקהילה הארכיאולוגית הבינלאומית, העבודה בקמ”ט היא בעלת אופקים מוגבלים ומהווה מעין ארץ גזירה. מעניין לכן להיווכח כי אקדמאים אשכנזים ממוסדות המחקר, שבנו אף הם את הקריירה הארכיאולוגית שלהם על סקרים וחפירות בשטחים הכבושים, הצליחו לרוב להשתחרר מהסטיגמה של פגיעה באתיקה הארכיאולוגית, אם על ידי הצנעת חלק זה בקורות החיים שלהם ואם על ידי הסוואתו באופנים שונים, בעוד אנשי הקמ”ט הודרו לשולי הארכיאולוגיה הישראלית, ללא אופק אקדמי. ואף שהאוטונומיה היחסית של יחידת הקמ”ט יכולה הייתה לשמש מקפצה לארכיאולוגיה המשתפת תושבים פלסטינים ומתנהלת בהתאם לאמנות בינלאומיות, הרי שלא כך קרה, והארכיאולוגים המזרחים שירתו את הכיבוש ואת הנרטיב היהודי-מתנחלי.

בשנים האחרונות ניכר שינוי בהרכב הארכיאולוגים ביחידת קצין המטה, ואפשר למצוא בו רוב של ארכיאולוגים ילידי ההתנחלויות ובני עולים מהמרחב הסובייטי המתגוררים בהתנחלויות, וכן חברי המוסדות להשכלה גבוהה בהתנחלויות שאינם תלויים בהכרה בינלאומית (או מסתפקים בשיתופי פעולה עם מוסדות משניים, כגון מכללות אוונגליסטיות).

סיכום: הלובן בארכיאולוגיה הישראלית

אף שייתכן שהארכיאולוגיה הישראלית האקדמית אינה לבנה מתוך כוונה מודעת, היא משמרת את הלובן באמצעות שימור המבנים המוגזעים שהיו דומיננטיים בעת ייסודה, על ידי שכפול הקוריקולום המסורתי והרכבו האתני של הסגל האקדמי, ועל ידי הסללת לא-אשכנזים (מזרחים ופלסטינים) לתפקידים בעלי גוון מנהלי בתוך שירות המדינה. בכך, ישראל דומה מאוד לחלקים אחרים של הצפון הגלובלי: מי שממשיך להוביל את הארכיאולוגיה מתוך המרכזים המטרופוליטניים ומי שממשיך לראות בעולם כולו כמורשתם הם הלבנים. גם בארצות פוסט-קולוניאליות, הדומיננטיות הצפונית משוכפלת בדמות חוקי עתיקות והתיישרות המחקר על פי אמות מידה צפוניים.

ההיצמדות למבט הלבן מחייבת קבלה של כמה מוסכמות: העבר נפרד לגמרי מן ההווה ויש לשמר אותו על ידי קידושו וטיהורו מכל מגע עכשווי; ההתקדמות האנושית היא ליניארית ומתבטאת בעיקר ביכולת הטכנולוגית לנצל את הטבע לטובת רווחת האדם; העתיקות הנמצאות בארצות המזרח והדרום הגלובלי הן מורשת האנושות כולה, ולכן יש להנגיש אותם לתיירים ולחוקרים מארצות הצפון והמערב. על מוסכמות אלה חובה לערער: העבר אינו נפרד מן ההווה, אלא משולב בו באופנים שונים הקשורים בזהות, ברגש, ובדרך שבה אנו תופסים את הזמן עצמו; האנושות אינה מתקדמת בכיוון אחד (ההתקדמות הטכנולוגית אף מסכנת את קיום החיים עצמם), אלא מצטיינת בריבוי כיוונים; שרידי העבר הם בראש וראשונה המורשת של מי שחיים בקרבתם, ויחס של טיפול וטיפוח עשוי להעשיר את עולמן של אותן קהילות. כדי שערעור זה יקבל את הנפח הראוי לו, עלינו לשבור את המונוליתיות והקונפורמיזם של החשיבה הארכיאולוגית הישראלית, בין השאר על ידי גיוונה האנושי.

לפני סיום, אולי כדאי להזכיר כי הלובן והמבט המערבי הם בחירה של הציונות הפוליטית האירופית ושל קהילות יהודיות במערב, ואינם מהותיים לזהות היהודית או המוסלמית הדומיננטיות בישראל ופלסטין. כאשר אנו חוזים, ממש בימים אלה, בחורבן האיום שממיטות הטכנולוגיה, הלאומיות, והמשיחיות על עזה והיישובים שסביבה אנו חייבים להבין שנחוץ שינוי עמוק ביחסינו לסביבתנו, וכי שינוי זה חייב להתחיל במודעות לדרך שבה נוצר ה”מובן מאליו” שבתוכו אנו חיים.

רפי גרינברג מלמד ארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
גדעון סולימני הוא ארכיאולוג בפרויקט כפר קדס.

[1] תקציר המאמר Maintaining whiteness in archaeology: Hegemonic reproduction in academic versus state archaeological institutions in 21st century Israel. Education, Citizenship and Social Justice.; DOI: 10.1177/17461979241231503, שהתפרסם בגיליון מיוחד על גווני לובן באקדמיה הישראלית, בעריכת תמר הגר וסראב אבו-רביעה-קווידר. המאמר המלא כאן: https://journals.sagepub.com/doi/10.1177/17461979241231503

[2] שמחה גואטה-בוקובזה, חצור הגלילית: התגבשותה של זהות מקומית בעיירת פיתוח (1949 – 1977), חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל אביב 2023.

3 לצורך זה אף נוסד מסלול ייעודי המכונה “תעודת חופר” בכל אוניברסיטאות המחקר, בתיאום עם רשות העתיקות