היום התפרסם בעיתון הארץ מאמר פרשני על סוגיית זכותו של יגאל עמיר להתייחד עם בחירת ליבו. בין השאר מצוטט במאמר השופט אלון בפסק דין של בית המשפט העליון, בו הוא אומר כי “הזכות לקיום יחסי אישות ולהתייחדות עם בת הזוג זכות יסוד טבעית ואנושית היא לאדם באשר הוא שם, ועונש שלילת החירות אינו כולל מאליו שלילתה של זכות יסודית זו”. שתי פסקאות לאחר הציטוט הזה אנו למדים לפתע כי “בתגובת המדינה לעתירה [של עמיר ובח”ל] נמסר שבישראל 3,300 אסירים ביטחוניים ורק לבודדים הותרה ההתייחדות. אחד מהם הוא עמי פופר, שרצח שבעה ערבים”.
שימו לב: 3,300 אסירים בטחוניים. כולנו יודעים מהו הפרופיל הלאומי הנפוץ של אסיר בטחוני במדינת ישראל. בודדים מקבלים התר להתייחד עם בנות זוגם. אבל הסוגיה עולה לכותרות וזוכה בכלל לדיון רק כאשר עומדת על הפרק השאלה האם אסיר בטחוני יהודי זכאי לממש את האפשרות הזו, שכזכור בית המשפט העליון חיווה דעתו כי היא זכות יסוד.
זו איננה פעם ראשונה שעוולה עוברת בשתיקה כל זמן שהיא מופעלת כנגד לא-יהודים, ועולה לדיון רק כאשר מדובר ביהודים. כך למשל סוגית המעצרים המנהליים זכתה לדיון ולהבלטה בעיקר כאשר דובר במעצרים מנהליים של פעילי ימין קיצוני, או להבדיל באפשרות שמרדכי ואנונו יוחזק במעצר מנהלי לאחר שחרורו מן הכלא, לעומת השתיקה שבה מתקבלים מעצרים מנהליים של פלסטינים. או הסערה שהתחוללה כאשר חיילי צה”ל ירו ופצעו מפגין יהודי, לעומת האדישות שבה מתקבל הירי השגרתי במפגינים פלסטינים. עוד ביטוי לכך שאנו חיים במקום שבו יש אנשים שדמם אדום יותר, שחירותם יקרה יותר, שזכויותיהם נתבעות יותר. מקום שבו ישנם שווים ושווים יותר.