5 אוטובוסים למחסום א – רם, שטח שבו לישראלים מותר להיות. יש אנשים שהגיעו מכרמיאל להפגין נגד בניית גדר הפחד שהולכת לחתוך בין פלסטינים לפלסטינים, בין ירושלים המזרחית לירושלים של השטחים, יומיים לפני שבית הדין הגבוה לצדק הולך לדון בחוקיותה של הגדר.
תהלוכה גדולה ושקטה של מאות אנשים, יש כאלה שיגידו גם אלף, ותזמורת של ילדים פלסטינים במעין מדי צופים. כוח גדול של מג“ב עמד על הגבעה ואבי מוגרבי ואני דיברנו על איזה פרוייקט ופתאום נשמע הנפץ של רימוני ההלם והגז המדמיע והתחילה בריחה, בריחה של אנשים בוכים וצועקים לכל מקום, מזל שהפסקתי לנשום כך שלא הגז לא נכנס לי פנימה לריאות.
היו כמה ילדים שזרקו אבנים, אבל כולם ניסו להפסיק אותם, מה גם שהם היו למטה והמגבניקים למעלה ואז הגיע גם היס“מ.
במשך השעה הקרובה, נורו קרוב ל 50 מיכלים של גז מדמיע ונזרקו מאות רימוני הלם. המפגינים המבוהלים התפזרו להמון מקומות, חלק מסתתרים בתוך החנויות, מעבירים אחד לשני חתיכות של בצל, חלק גדול מהתושבים של א רם לא הפגינו מעולם ולא יודעים שצריך לנשום פנימה את הבצל והוא מנטרל את הגז.
אנשים מתעלפים ואמבולנסים מתחילים לעבור, ולאט לאט המפגינים מתחילים לחזור, כואבים והמומים מדברים עם השוטרים והחיילים ושואלים “זאת הדמוקרטיה שאתם רוצים? גז מדמיע, כדורי גומי ורימונים נגד מפגינים לא אלימים שמוחים נגד הגדר האיומה הזאת, שלא רק שלא תביא לנו בטחון, אלא תבטיח שלדורות נאכל כאב ופחד ומרורים”
40 דקות אחרי שהתחילו עם יריות הגז מכריז כוח מגב על הפגנה בלתי חוקית, אנשים מתחילים להתפזר, ואז הגיעה המכונה של הזרנוקים. רחוב ריק מאנשים ורק עוד מים שמשפריצים. אמרו אחר כך שירו רימונים גם על בתים וכוכים שהסתתרו בהם מפגינים. אני רואה שוטרי מג“ב יורים גז לכיוון הכביש הריק, יש בו רק אמבולנס ופתאום יוצא ממנו עשן, אמבולנס בוער. האיפוק שהיה עד עכשיו נסדק, כמה קשה לראות שיורים על אמבולנס וגם סתם. 8 אנשים נעצרים, מכל הגילאים. אני רואה את חברה שלי חולוד בדאווי שרועה על הרצפה חצי מעולפת. אחר כך יגידו שהיא תקפה שוטר, אבל גם ישחררו אותה בתנאים סבירים.
אני נוסעת לתחנת המשטרה בנווה יעקב השוממת, אפשר לשמוע את תפילת המנחה מבתי הכנסת. ארבע עצורים פלסטינים נכנסים ידים כפותות, חלק שותתי דם, עצורים על ידי יחידה של רעולי פנים. הם כולם יושבים על הרצפה בחדר קטן, עם הפנים לקיר, העצורים עם התעודות הכחולות יושבים בכורסאות בחדר המתנה.
מפקד התחנה קובי כהן מקצועי ונעים, אולי המפקד הכי נחמד שפגשתי מזה ימים רבים, רואים שהוא מירושלים וחולם שיהיו ימים יותר טובים.
חמשת האוטובוסים מחכים בסולידריות שישחררו את העצורים, מספרים לי שרעולי הפנים פיצצו במכות את אחד הצלמים.
היום מתפורר לו לסיום עם לאה צמל בבית משפט השלום בירושלים כמשחררים את ארבעת המפגינים, סוזי, איה קניוק, דני ויונתן סיון. המפגינים הפלסטינים עדיין עצורים.
אני מספיקה להגיע עם אחיותי לאמצע ההופעה של “הדג נחש”, הופעת בכורה ירושלמית חגיגית לדיסק החדש שנקרא “חומר מקומי”. ואני אוהבת אותם, הם שרים על אבטלה ומשלמי המיסים שממשיכים לעשות מילואים וקהל אדיר ומקסים מוחה יחד איתם והם שרים “אנחנו רוצים לצאת מזה, לצאת, לצאת לצאת מזה”, ואני חושבת הלוואי שנוכל לצאת מזה, ונקבל חזרה את החלומות והחיים שלנו, כי הרי לא חסר כאן מה לעשות. אולי נקבל בחזרה את העיר הזאת ונגיד שלום לירושלים של הגז.
יעל ברדה היא עורכת דין בחטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים.