רציתי לכתוב משהו על תקציב השנה הבאה, אבל חבל לי לבזבז אנרגיה בנושא בשלב זה כיון שעדיין לא פורסמה התוכנית הכלכלית בשלמותה. כמו שכבר נכתב פה לא אחת התוכנית החברתית הטובה ביותר של אבירי הכלכלה יכולה להסתכם במשפט “הכה את העני” ו”לטף את העשיר”. כאשר התוכנית הכלכלית תתפרסם נבחן אותה לאור הגישה הזו.
השופט חשין צוטט כך: “איני יודע מה זו אפליה מתקנת”. קצת מפתיע ששופט בבית המשפט העליון יאמר משפט שכזה, אבל בהמשך הדיווח מתברר שהוא יודע גם יודע, ולא רק זאת אלא שיש לו גם עמדה ברורה בנושא. הוא הוסיף וטען שהוא מטיל ספק בצורך באפליה מתקנת לטובת נשים בישראל בימינו. בדברים אלה יש הבנה עמוקה שאולי בעבר כן היה צריך העדפה מתקנת אבל היום כבר לא צריך. בנוסף הוא גם מעודכן במה שקורה בארה”ב שם, לדבריו, בוחנים מחדש את ההעדפה לנשים במקומות עבודה. אני מבולבל האם הוא יודע או שאינו יודע, אי אפשר בעת ובעונה אחת לדעת ולא לדעת, לפחות בלוגיקה הפשוטה שאני מכיר.
בארה”ב אחרי יותר משלושים שנה של העדפה מתקנת ומספר גדול של מחקרים בנושא סביר שייבחנו את הנושא. אבל אנחנו בישראל ויש לנו איזו יכולת פלאית לבחון תוצאות של מדיניות בלי לנקוט בה. לא רק זאת אנו כה בטוחים בצדקתנו עד כדי כך שביהירות אנו יכולים לטעון שבעצם אנחנו לא יודעים על מה מדובר. זה מזכיר לי כתבה בידיעות אחרונות כאשר טוני מוריסון זכתה בפרס נובל בספרות, שם נטען שבטוח לא מגיע לה הפרס כיון שהיא אפריקאית-אמריקאית, כי גם אם היה מגיע לה הפרס הוא לא היה מגיע לה. מכך אפשר לפחות להניח שהכותב היה מומחה בכתביה של הסופרת, אבל בלי בושה הוא טען שלא קרא אף אחת מהיצירות שלה. יפה לדעת שגם שופטים עליונים לוקים באותו אופן חשיבה.