היום ייכנס לתוקף הסדר משפטי שימסד וירחיב את האפשרות לסחור בכוח אדם בישראל באופן חוקי במגזר הפרטי בכ- 70,000 עובדים. ההסדר בו מדובר, שמעמדו כשל חוק מדינה, הינו צו הרחבה של הסכם קיבוצי שנחתם בענף כוח אדם כיוזמה של חמשת החברות הגדולות בענף כוח אדם -התאגיד הרב לאומי מנפאואר ישראל וקבלני כוח אדם אחרים – במשותף עם ההסתדרות החדשה וההסתדרות הלאומית. (מסמך בן 18 עמודים).~
לפני כניסה לתכני ההסכם, אקדים ואסביר, כי ההסכם הזה הוא נכון להיום התוצאה המשפטית הסופית במאבק ארוך, לא רק על הזכות לייצור רווח קפיטליסטי גלובלי גבוה, אלא בעיקר על האפשרות להפוך את הסחר בכוח עבודה אנושי לחוקית למרות התחזקותו של שיח ציבורי בישראל על המחירים הבלתי הומניים, המתלווים לסחר בכוח עבודה אנושי.
במבט ראשון, הסכם זה נראה כמו עוד הסדר של משפט המדינה המטפל ביחסי עבודה- משפט שהוקם כדי להבטיח את הקיום בכבוד אנושי של הקטיגוריה החברתית המכונה: “עובדים”. ההסכם מבטיח לעובדים בענף כוח אדם זכויות שונות אף מעבר לזכויות הקבועות בחוק המדינה, כגון: פנסיה. על כן הנטיה הראשונית היא לתפוס את ההסכם הזה כהסדר שסופסוף יעשה סדר בענף ויפתור את התוצאות הבלתי הומניות שיצר “הגונג`ל הפרוע של ענף כוח האדם“- כדברי עמיר פרץ.
במבט השני, מתגלית תופעה מורכבת ומעניינת. את הסעיפים ה”ורודים” בהסכם, המיטיבים עם העובדים, יש להבין לאור שתי תופעות שרק הראשונה מביניהן תועדה במחקרים: ההצלחה של שחקנים בולטים בענף כוח האדם להפוך את משפט העבודה וכליו למכשיר שיפחית מזכויות העובדים באופן חוקי והסעיפים ה”שחורים” בהסכם – סעיפים המפוזרים בין סעיף חמש להסכם ל”נספח” של ההסכם.
התופעה הראשונה, שיש להבין לאורה את הסעיפים ה”ורודים” בהסכם היא הדרך בה חברות כוח האדם הגדולות בישראל, ובראשן התאגיד הרב-לאומי מנפאואר בהנהגת יוסי קוצ`יק, הפכו את הכלי שבעבר הגן על העובדים –את משפט העבודה המדינתי ומערכת הכלים הבסיסים שלו: ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה – לכלים המאפשרים ניצול של העובדים בחסות החוק. מחקר של שדולת הנשים בישראל משנת 2003, מתעד כיצד ההוראות המיטיבות בהסכמים הקיבוציים בהם הובטחו לעובדי קבלני כוח האדם זכויות רבות לא נאכפו ואילו האפשרות החוקית לסחור בכוח אדם בישראל נאכפה יום יום ואף איפשרה את המשך ההופעה של מנפאאור ברשימת החברות שעשו הכי כסף מאנשים-ברשימת פורצ`ן 500. ההופעה של מנפאואר והאחרים ברשימת פורצ`ן התאפשרה תוך הפרה בוטה של זכויות אדם בעבודה, כך מספרים עובדי כוח האדם, עובדי “פרוייקטים” ועובדי מוקד שירות טלפוני, שפנו בשנים האחרונות לעמותת “קו לעובד” ולאיגוד “כוח”- איגוד קבלני כוח אדם.
התופעה השניה לאורה יש להבין את ההסכם הזה, וזו הנקודה שאני מבקשת להדגיש – היא הדרך בה ההסכם הקיבוצי מרחיב את הצידוקים והעיסוקים שבהן ניתן כחוק, לא להשוות תנאים ולא לקלוט עובדים. ההסכם קובע, כי כל העובדים והעיסוקים המפורטים להלן לא יהנו מהשוואת תנאים ולא יהנו מקליטה ישירה לאחר 9 חודשי העסקה רציפה[1]:
“עובדי פרוייקטים, עובדים עונתיים, עובדי חברות השמה; עובדי מוקד שירות טלפוני (call center); פקידי עו”ש בבנקים (טלרים); דיילים; עובדי לחץ עבודה בלתי צפוי; משרות בעלות כישורים מיוחדים מתחום הטכנולוגיה והמדע; נציגי מקדמי מכירות (בדלפקים/דוכנים/ מכירות מדלת לדלת); שליחים; עובדים מחליפים“.
מקורות נוספים להרחבה על הדרך בה עוצב המאבק ועל הסוכנים שהובילו אותו:
דפנה רובינשטיין, 2003 “הסחר בכוח אדם והמשפט הישראלי- שיעור מקומי בכלכלה פוליטית גלובלית”
בתוך : רובינשטיין דפנה וקרנצלר מלאכי עובדות זמניות קבועות – בין גלובליזציה לישראבלוף, שדולת הנשים בישראל.
דפנה רובינשטיין היא עורכת דין.
[1] כפי שאפשר ללמוד מהמחקר של שדולת הנשים שילוב של מספר חוקים יצר סביבת עבודה נוחה במיוחד לסוחרי כוח אדם בישראל. כך תיקון לחוק ההסדרים, מאחוריו עמדו לוביסטים של מנפאואר וקבלני כוח אדם אחרים, הוא שמאפשר את המצב בו עובדי קבלני כוח אדם אינם מתחילים לצבור ותק של 9 חודשים כדי שיקלטו כעובדים “רגילים”.