התקשורת מדווחת, יותר נכון מספרת סיפור, “מי עשה מה, היכן, מדוע, איך ומתי”, לעלילה של הסיפור התקשורתי יש תבנית, התבנית היא ביטוי לבחירה של העיתונאי מה להציג, ממה להתעלם ומה להדגיש, התבנית גם קובעת מי הטובים ומי הרעים, מי מאיים על הסדר החברתי ומי תורם לטובת הכלל, מה נחשב כמהלך פעולה לגיטימי ומה לא. תבנית סיפור העלילה, או הדיווח העיתונאי, קובעים במידה רבה את גבולות הדיון הציבורי בנושא. הם מעצבים את תפיסותינו ועמדותינו, את המשמעות שאנו מייחסים לפעולות העובדים ונציגיהם, ההנהלה, בעלי ההון והפוליטיקאים.
האזנתי הבוקר לגלי צה”ל, ~בתכנית הבוקר הושמעה כתבה שכללה תגובות לשביתה הכללית שהחלה הבוקר. כל המרואיינים בכתבה, כנראה נוסעים בנמל התעופה, הביעו התנגדות לשביתה, הם תקפו את ההסתדרות ופרטו את הנזקים שהשביתה גורמת להם. הרוח הזו תמשיך לנשוב כנראה גם בסיפורים הבאים של התקשורת על השביתה.
הדיווח הזה אופייני מאד לסיקור התקשורת מאבקי עובדים. נקודת מבט מרכזית של התקשורת בסיקורים של סכסוכי עובדים היא נקודת מבטו של הצרכן הסובל. זו כביכול נקודת מבט אובייקטיבית, אולם צריך לשים לב שנקודת המבט הזו מתרגמת מאבקים חברתייים וכלכליים בין עובדים לבעלי הון, או בין עובדים למדינה, לשאלות צרכניות. שביתות, צעדי מחאה, עיצומים נבחנים רק מנקודת מבטם של אלה הנזקקים לשירותיהם של השובתים (סבלם של הטסים לחו”ל הוא אחד הסיפורים החביבים ביותר על העורכים בתקשורת הישראלית). הזכות לשבות היא מרכיב מרכזי של הזכות לחופש ההתארגנות, היא זכות אדם בסיסית המוכרת במגילת זכויות האדם של האו”ם, באמנות שישראל חתומה עליה והיא מעוגנת בחוק הסכמים קיבוציים – 1957. השביתה היא הנשק העיקרי שבאמצעותו יכולים העובדים להגן על האנטרסים שלהם, איזו השפעה היתה לשביתת עובדים שלא גורמת אי נוחות לאף אחד?
התוצאה של בניית הדיווח התקשורתי מהפרספקטיבה הצרכנית היא שהדיווח התקשורתי כמעט תמיד ביקורתי כלפי פעולותיהם של איגודי העובדים המשבשים את חיי הצרכן והפגנת תמיכה נלהבת במעבידים ובבעלי ההון העמלים ליצירת צמיחה ושגשוג כלכליים.
הנה כמה הכללות המאפיינות את הדיווח התקשורתי על מאבקי עובדים לשיפור שכרם:
א. התעלמות ממאבקי הכוח והסכסוך המעמדי שבין בעלי ההון לבין העובדים, או בין המדינה, כמו במקרה של נתניהו, המייצגת את בעלי ההון לבין עובדים שהיא מעבידתם. סכסוכי עבודה מוצגים כסכסוכים בלתי רציונאליים או אינטרסנטיים שלו רק העובדים היו מוכנים לשבת ולדון בתום לב הסכסוכים היו נפתרים. (זו טענה מרכזית של אנשי האוצר ושל נציגי מעבידים כעודד טירה שמידי פעם מארגן את עובדיו למסעות שבירת שביתה).
ב. דיווח על המשכורות השמנות והמופקעות של העובדים (תרגיל ידוע שהאוצר אינו מפסיק לעשות בו שימוש הוא להדליף לעיתונאים את גובה משכורתם של השכירים השובתים שמרוויחים את השכר הגבוה ביותר, בטקטיקת הביבים של נתניהו “שעובדי הנמלים יפסיקו לבוא עם מכוניות יגואר לעבודה”. בעוד התקשורת מדווחת בהרחבה על המשכורות השמנות של העובדים היא נמנעת מלדווח על משכורות, בונוסים ו”מצנחי זהב” של המנהלים. הדיווח מדגיש בדרך כלל את “ההכרח בפיטורים כואבים על מנת להציל את המפעל”, ראו לדוגמה את פיטוריהם של תשע מאות עובדים מ”בנק פועלים”, שנה לאחר מכן בדיווח על הרווחים העצומים של הבנק אף אחד לא בחן את טענותיו השקריות של מנכ”ל הבנק אלי יונס שעבר עטור בונוסים להבריא בנק אחר “בנק המזרחי” וכצעד ראשון הודיע על פיטורי עובדים בבנק “טפחות”.
ג. הדיווחים התקשורתיים מדגישים את נזקי השביתה למשק (הכתבים מצטטים את ההודעות לעיתונות ואת המסרים המועברים להם בפקס על ידי אנשי יחסי הציבור של התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר) ואי הנוחות שנגרמת לצרכנים על חשבון סיקור עמוק ורציני על גורמי השביתה (לדוגמה גורם מרכזי לאי תשלום המשכורות לעובדים נובע אך ורק מ”שחיתותן של הרשויות המקומיות”, כאשר מחקר שנערך על ידי חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על כך שהגורם המרכזי למשבר ברשויות המקומיות הוא קיצוץ של למעלה ממיליארד שקל במענקי האיזון לרשויות שקיצצה הממשלה, צעד שפגע בעיקר ברשויות הקטנות והעניות. הקיצוץ הזה מהווה צעד נוסף למימוש האידיאולוגיה של הפרטה וצמצום מעורבותה של המדינה). בהדגשה של הסיקור התקשורתי את הנזקים שגורמת השביתה העובדים מצטיירים כאנשים ציניים האדישים למצוקה שהם גורמים לכלל הציבור.
ד. הדיווח התקשורתי אינו בוחן את משמעות קבלת דרישות המעבידים על ידי העובדים: כיצד זה ישפיע על רמת חייהם, על בטחונם התעסוקתי ועל משפחותיהם. במקרה של השביתה הנוכחית התקשורת אינה מדווחת מה המשמעות של קבלת תכנית ההבראה שמציעים פורז ונתניהו על תנאי עבודתם של עובדי הרשויות המקומיות ועל רמת השירותים שתינתן על ידי מערכות החינוך, התרבות, הבריאות ביישובים השונים בארץ, שוב בעיקר ביישובים בהם חיות אוכלוסיות שאינן משופעות באמצעים כלכליים.
ה. התקשורת נמנעת מלדווח על תופעות של הזדהות עם השובתים. השביתה הנוכחית היא מפגן של סולידאריות מרשימה ומעוררת כבוד של כל ארגוני העובדים עם מאבקם של עובדי הרשויות, (תגובה שכיחה של התקשורת לסולידאריות היא ש”ידה של ההסתדרות קלה על ברז השביתה”, או תגובה צפויה יותר מהעורך הכלכלי הבכיר ב”הארץ”, יושב ראש ועד שוברי השביתה בתקשורת הישראלית, “אמיר פרץ מנצל את השביתה לצרכים פוליטיים אישיים”).
ו. התקשורת הישראלית, בעיקר זו הכלכלית, עויינת פעולה קולקטיבית של עובדים, שבאה לידי ביטוי בפעולות כשביתות, עיצומים או צעדי מחאה קיבוציים אחרים. תהליך ההפרטה האידיאולוגי, התרבותי והכלכלי שוטף גם את שוק העבודה. אחד הגורמים המרכזיים לסכסוכים במשק בתקופה האחרונה הוא הניסיון לפרק את העבודה המאורגנת ולגרום לכך שעובדים מאורגנים בעלי סל זכויות רחב יחסית, יעברו לחוזים אישיים או לעבוד באמצעות קבלני כוח אדם. (בתקשורת מכנים זאת “תהליכי הבראה”, “גמישות שוק העבודה” ושאר מטבעות לשון נייטראליות).
ז. תיאור המדינה, והגופים השייכים לה כגופים נייטרליים שדאגתם היחידה היא האינטרס הציבורי. תיאור חסר שחר במציאות הפוליטית הישראלית שבה שר האוצר הוא המוציא לפועל של האידיאולוגיה של בעלי ההון, והממונה לשעבר על אגף התקציבים באוצר, אורי יוגב, מצהיר “שאחד ההישגים של המדיניות הכלכלית הנוכחית היתה שבירתה של העבודה המאורגנת”. סקירה של השביתות האחרונות תצביע על כך שהן נבעו במקרים רבים מהפרת הסכמים על ידי המדינה או מהתערבות ברוטלית של המדינה ביחסי עבודה קיבוציים באמצעות חקיקה.
ח. התקשורת עושה שימוש תכוף בסטריאוטיפים בהם ארגוני העובדים מוצגים כגופים המגינים על ועדי עובדים פראיים, עובדים בטלנים ולא יצרניים, עריצים שמטרתם השתלטות על הנהלת מקום העבודה. העובדים וארגוניהם היציגים מוצגים בדרך כלל כצד האשם – הם הנבלים בסיפור הסכסוך.
ט. התקשורת הישראלית, כמו התקשורת האמריקאית המשמשת לה מודל לחיקוי, (ספר מעניין בשם “Framed” של Christopher Martin מתאר כיצד התקשורת התאגידית האמריקאית מסקרת סכסוכי עבודה), מאמצת תפיסת עולם אידאולוגית כלכלית שבבסיסה ההנחה כי מה שמניע את הכלכלה הם בעלי ההון ומנהליהם היזמים המוכשרים, מין הרקולסים חכמים ויצירתיים הנחלצים לעזרת כולנו, לעובדים אין שום משמעות או תרומה ליצירת צמיחה כלכלית. (זה לא מקרי שמדורי הכלכלה והמוספים השבועיים מלאים בכתבות פרופיל וראיונות עומק עם בעלי הון במעמד של סלבריטאים, מעין “פורנוגרפיה של העושר”), בתמונת העולם של התקשורת הישראלית בעלי ההון והמנהלים הבכירים מייצגים גם את החמלה, הסולידריות והאלטרואיזם הקולקטיביים. צריך רק לצפות בתעשיית תכניות הצדקה למיניהן בטלוויזיה, והטרנד של “עסקים למען הקהילה” שהחליפו בשיח הציבורי את הדיון על מדינת הרווחה, זכויות עובדים ואי שוויון בחברה הישראלית.
אי אפשר להתעלם מכך שרובה המכריע של התקשורת הישראלית נשלט על ידי בעלי הון או פוליטיקאים, עובדה היכולה לשמש אליבי לעיתונאים, שכעובדים מעמדם הולך ונחלש ובשנים האחרונות רובם הצטרף לפרולטריון “העובדים העניים”. כעובדים בתאגידים כלכליים, או בשידור ציבורי פוליטי, הם נתונים לאילוצים, לחצים ואיומים שגורמים לחלק מהם לאמץ מנגנוני צנזורה עצמית ולחלק אחר לאמץ בהתלהבות את המיתוסים ותבניות הסיקור התקשורתית הללו שבאופן פרדוקסלי ואכזרי גורמים לפגיעה בתנאי עבודתם ולעיתים לפיטוריהם.