בשבוע האחרון אני חש שלכל צד שלא נפנה ניתקל בגזענות. הצעת החוק של חה”כ צבי הנדל, שרוצה ישובים טהורי גזע ודם יהודי, רדיפות והשפלות של נוצרים בירושלים המזרחית, מעצרם של יהודים ימניים קיצונים על הכאת ערבים, התנכלויות למוסקי הזיתים הפלסטינים, והכי חמור הרג ילדים וילדות (תוך וידוא הריגה), ברצועת עזה בפשיטה של הצבא הישראלי, (ושלא יקפצו כל הצבועים,את תחושות הזעם והכעס והכאב שלי על ההרוגים היהודים בשדרות ובסיני, מיותר לציין, הן ברורות כשמש בצהריים).
ואין מנהיג ישראלי שיקום ויתריע בשער בת רבים.
אתם בודאי זוכרים כיצד נענתה על ידי ראש הממשלה הצעתו של נשיא המדינה לבקר בפרלמנט הפלסטיני ולקרוא להודנה בין ישראל לפלסטינים.
תחושות מתחושות שונות משתלטות עלי, והתרעלה הגזענית הברוטאלית מזהמת את הנפש. לצד תחושת המיאוס והזעם משתלטת תחושה של חוסר אונים וייאוש כבד, מלווה ברגשות אשם. כיצד זה אנחנו יושבים ומחרישים לנוכח פסטיבל הגזענות וההרג. אולי היינו צריכים לארגן מחנה עבודה שישקם את הבתים שנחרבו בפשיטות החוזרות ונשנות של צה”ל ברצועה?
ואני חושב בזמנים קשים אלו איזה אפקט היה יכול להיות למשל לכינוס רבנים ואנשי דת יהודים,מוסלמים ונוצרים לצעדה משותפת ולתפילה משותפת במערת המכפלה לאחר הרצח הנתעב של מתפללים מוסלמים על ידי ברוך גולדשטיין. כיצד צעד כזה היה מבטא חמלה אנושית בסיסית ויוצר אקלים מוסרי של תחילת פיוס והידברות.
ואני נזכר כיצד דמעתי מהתרגשות כשראיתי את חוסיין בן טלאל,המלך הירדני,מנוחתו עדן, כורע על ברכיו לניחום המשפחות היושבות שבעה על רצח יקיריהם בנהריים. איזו מחווה אנושית נאצלת,ועם זאת כמה טריביאלית ומתבקשת.
אימתי גילה מנהיג ישראלי גדלות נפש מוסרית שכזו?
המשורר נתן זך כתב ש”ימי חרון ובעתה” , ממתיקים בשירים. בשעה קשה ומיוסרת זאת ,לצד תחושות הכעס, הזעם והכאב ,בתוך אוירת היגון של המשפחות הישראליות והפלסטיניות,ולצד הבעת הניחומים, חוגגים המוסלמים אזרחי ישראל ופלסטין את הרמאדן.
לכל חברותינו המוסלמיות וחברינו המוסלמים, ברכת חג שמח וצום קל, בהיפרש עליכם/ן חודש הרמאדן המבורך. ותיחתמו לטובה בלילת אל-קאדר, (ליל הפקודה).
ובערבית-יהודית עיראקית: “תעוד (עם ו שרוקה) עליכם סנין בחיר` ” = שתישננה עליכם/ן שנים טובות.