אני יהודיה שמ"חה
נכתב כתגובה למאמרה של אבירמה גולן ב”הארץ” 25.10.04
גם הבן שלי, המשרת ביחידה קרבית מובחרת, כעס מאד למראה השלט שתלו תומכי סרבנות הפינוי מול המחנה שלו: “המפקד, אנחנו יהודים, את זה אני לא יכול.” עשרות שנים הוא ודומיו נהרגים ונפצעים על הגנת המתנחלים – למה בעצם? נאלצתי להזכיר לו כי בכל זאת, החלק הארי של השירות הצבאי, בודאי ביחידה שלו, אכן נועד להגנת המדינה ואזרחיה כולם, ולא רק להנצחת הכיבוש.~
אבל גולן בוחרת לתקוף מילה אחת בשלט הזה, את המניפולציה שעושים המתנחלים במילה “יהודים”, וכאן היא מחמיצה את העיקר, לדעתי: המתנחלים יכולים לשווק את סדר היום ההרסני שלהם בהצלחה יחסית, דווקא משום שה”ישראלים” בהם מדובר, היינו, היהודים אשר בחרו באופציה הציונית-ישראלית-דמוקרטית, זנחו ברובם המכריע את הזיקה שלהם ליהדות. היהדות, להזכירנו, אינה רק דת, כי אם גם דת וגם לאום. ה”קטסטרופה” בה מדובר עלולה אמנם להתרחש בגלל פשעי הימין, בעיקר הימין הדתי – אבל מי שמאפשרים את קיומם המתמשך של הפשעים הללו הם היהודים שאינם ימניים ואינם דתיים, אשר הפסיקו להשתמש בָּאיפיון “יהודי” כאיפיון מרכזי של זהותם.
השמאל ינצח רק אם וכאשר יבין כי בלי קשר לתוכן שאנו מייחסים ל”יהדות” שלנו (תרבות ושפה בלבד? חילוניות הומניסטית? לאומיות ולא דת? אזרחות בקולקטיב בעל ערכים אוניברסליים ודמוקרטיים?), אנו כאן אך ורק בתוקף היותנו יהודים קודם כל, ומכאן הקשר ההיסטורי שלנו לפיסת ארץ זו. מכאן גם הצידוק לתביעה שלנו לחלוק את הארץ עם לא-יהודים, למשל עם ערבים פלסטינים. שאם לא כן, עלינו לוותר כליל על שאיפותינו לריבונות, ולהסכים לחיות כמיעוט נסבל בתוך רוב ריבוני מוסלמי, “ערבים יהודים” במקביל ל”ערבים נוצרים” בחברה שעדיין נוטה לזהות “ערביות” עם “מוסלמיות” כברירת מחדל. יש לציין כי אם חלילה זה מה שיקרה, יצליחו לשרוד בלי להתבולל רק היהודים הדתיים, שהרי במונחים מוסלמיים, היהדות היא “אומה” נסבלת רק כדת, בדומה לנצרות, ולא כקולקטיב לאומי מסוג אחר כלשהו.
מי שמתכחשים ליסוד היהודי של זהותם אינם אלא קולוניאליסטיים, זרים שהגיעו הנה בגלל חלון הזדמנויות של אימפריאליזם מערבי, ומאז הם מתעקשים לדחוק את רגלי הילידים, הלא הם הערבים. הניסיון לחמוק מעימות ישיר עם זהותנו היהודית באמצעות אימוץ סדר יום אוניברסליסטי פוסט-לאומי, היינו פוסט-יהודי, לא יצלח, משום שאין לו תוקף מוסרי. המבקשים לגבש לאום חדש בכברת ארץ זו – לאום שיכלול יהודים ולא יהודים כאחד – אינם יכולים מוסרית לעשות זאת תחת כותרת יהודית מובהקת כמו השם “ישראל”, ואין פלא כי המאמץ העקר הזה מצידם אינו זוכה לתמיכה פלסטינית של ממש. פלסטינים התומכים ב”מדינת כל אזרחיה” במשמעות שמייחס לכותרת זו השמאל הלא-ציוני בישראל היהודית הם מעטים מאד; רוב הפלסטינים התומכים בהשקפה זו עושים זאת מטעמים איסטרטגיים בלבד, כדי להגיע למדינה פלסטינית לצידה של מדינה לא-ציונית וממילא גם לא-יהודית. מעניין כמה “ישראלים ממוצא יהודי” יישארו לחיות במדינה שכזו, אם חזון זה יתממש, בעולם המציע הרבה יותר חירות ליחידים ב”מדינות כל אזרחיהן” שכבר התבססו מזמן במערב.
אני כותבת כל זאת כשמאלנית עם קבלות: אין תחליף לשמאל יהודי ציוני, הכורת ברית – עם פלסטין שתתכונן לצד ישראל, עם מיעוט לאומי פלסטיני בתוך ישראל יהודית ודמוקרטית, ועם יתר העולם הערבי. “יהדות” ו”דמוקרטיה” הם ניגוד רק על פי היגיון מודרניסטי נוקשה, המבקש לכפות על בני אדם זהות מהותנית-“טבעית” כלשהי, ורק אחת בלבד, פשטנית ככל האפשר. מדינה יהודית דמוקרטית מחייבת משטר פוליטי התואם אולי תפיסות פוסט-מודרניסטיות מסוימות, ודווקא היהדות הרבנית היא זאת שהתמחתה בפתרונות יצירתיים שכאלה לאורך הדורות, תוך דחיית זרמים יהודיים אשר אימצו קוים פשטניים יותר מדי (מתייוונים, נוצרים, קראים, היהדות הרפורמית בגרסתה המוקדמת, ואלה דוגמאות בלבד). הציונות היא המצאה יהודית נוספת בשרשרת הפתרונות המורכבים הללו, ועליה להמשיך לתחזק את כישרון החיים הלאומיים המורכבים, במקום להכריז על פשיטת רגל רעיונית.
המשבר הנוכחי הוא תוצאה ישירה של קריסת השמאל הציוני היהודי הזה, מאז היום השביעי של מלחמת ששת הימים ועד בכלל. במפה הפוליטית הנוכחית, אין לצערי בנמצא אף מפלגה יהודית דתית שיכולה להרים דגל זה – כזכור, פנתה המפד”ל, ועימה תנועת הנוער בני עקיבא וכמעט כל מוסדות החינוך הדתי הציוני, פניה חדה ימינה, והניסיון לגבש את מימד כחלופה דתית נמרצת התמסמס לתוך הכסות של “מרכז” במקום שמאל מובהק. זה הדגל שצריכה מפלגת העבודה להניף, קודם כל כדי להשתקם ולהתאושש, ורק אחר כך – כדי להוביל את המדינה כולה, ולהושיע את המפעל הציוני ההיסטורי. המותג שהמצאתי לשם כך, “יהדות שמ”חה” (שמאל מדיני וחברתי), פנוי לגמרי כרגע.


