• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין המרמרה לטנק

מה ההבדל בין יום כיף על המרמרה ליום כיף ב”יד לשריון” בלטרון, ומדוע אצלנו זה נקרא מורשת ישראל, ואצלם – תעמולה והסתה?
רננה נאמן

“יום כיף על המרמרה”, הכריזה כותרת ב-ynet: “ילדים מעזה הגשימו חלום, כמעט שנה אחרי המשט הקטלני לעזה, התעמולה נמשכת”. הכותרת הייתה יכולה להיכתב גם ככה: “יום כיף ביד לשריון: ילדים מתל אביב הגשימו חלום, כמעט 60 שנה אחרי הנכבה, התעמולה נמשכת”. כאשר הייתי תלמידה בכיתה ח’, בית הספר בו למדתי לקח אותנו ליום כיף באתר ההנצחה למורשת חיל השריון בלטרון, ואם לצטט מאתר האינטרנט שלהם: “מוזיאון הטנקים המגוון והרחב ביותר שקיים בעולם”. סוף סוף קצת גאווה לאומית.

אני זוכרת שצפינו בסרט תדמית של חיל השריון, שארך כ-15 דקות בו חזינו בפולחן “אלוהי הטנק”, שיר הלל לטנק ולאו דווקא לשריונר שבתוכו. בסרט היו ילדים צוהלים מרוב אושר בעודם רכובים על טנק, חיילים רגשניים שמדברים אליו, מחבקים אותו, מלטפים אותו ומטפלים בו כאילו היה באמת חברם הטוב ביותר. הסרט לווה במוזיקה מרגשת, ואני זוכרת שבסיומו אחת התלמידות אפילו הזילה דמעה.

משם המשכנו לסיור במוזיאון, קיבלנו הסבר על כל דגם של טנק, יתרונות מול חסרונות, אופן התפעול, היסטוריה, ארץ מוצא, שנת ייצור, וכינוי חיבה. ניתן היה לחוש ברגש הגאווה ובסיפוק המיוחד שהפיק המדריך כאשר הציג טנקים של אויב שנתפסו במלחמה. אם כל זה לא הספיק, כדי להעלות את מורל היחידה קצת יותר, קינחנו בישיבה במעגל ושירה בציבור של שלל שירי מולדת.

אלוהי הטנק. צילום: cc by-Bukvoed

כשחיפשתי באתר האינטרנט של “יד לשריון” מידע אודות הסיור שערכו לנו, נתקלתי בכותרת “פעילויות מיוחדות לילדים”, תחתיה נכתב: “לכיתות ז’ עד ח’ – פעילויות בנושא בר מצווה – בני הנוער עושים היכרות ראשונה עם המערכת הצבאית, כמו כן בהמשך ישנה שעה אחת המוקדשת לחוויית הגיוס לצה”ל, זו היא פעילות דינאמית ומעשירה”. מדוע בגיל 13 – שנים לפני הגיוס המיועד לצה”ל – יש צורך בהיכרות עם המערכת הצבאית? האם בישראל המרנו את תרי”ג המצוות של היהדות בחניכה הצבאית?

חוויה זו זכורה לי כאחת החוויות המטרידות ביותר שחוויתי בתקופת בית הספר. הדבר שהפתיע אותי יותר מכל, הייתה העובדה שחבריי לספסל הלימודים לא ראו צורך למחות או להביע ביקורת על שטיפת המוח הצבאית שכרגע עברו בעל כורחם. לא נשמע אפילו תסכול ילדותי ותמים שיום הכיף השנתי התבזבז על מוזיאון של טנקים במקום נגיד יום כיף בלונה פארק.

עבור ילדי עזה המרמרה היא ביטוי לתקווה ולתמיכה במאבקם הלאומי. האם הפלסטינים חוטאים כאשר הם שואפים לחירות, לעצמאות, להגדרה עצמית, לאפשרות לפרנס את משפחתם בכבוד, לשירותי בריאות? האם עליהם להשלים עם הסגר על עזה, עם הכיבוש בגדה?

לא נוכל לעד לדבר בשתי שפות בו-בזמן: אצלנו זה נקרא “מורשת ישראל”, אצלם – “תעמולה והסתה”.

הכותבת היא בת שירות אזרחי בארגון רופאים לזכויות אדם

כנראה שיעניין אותך גם: