כמעט שבוע חלף מאז הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בעיראק. חיכיתי מאתר כמו “העוקץ”, שקורא, ובצדק, לדמוקרטיזציה, להכרה בזכות הגדרה עצמית ותרבותית חופשית, לצדק חברתי, לזכויות אדם ושוויון, ולשאר הדברים הטובים באמת, שיברך את העם העיראקי לרגל המאורע הזה. שישבח את אומץ הלב של אנשי העם הזה שיצאו בהמוניהם להצביע בבחירות, חרף הטרור הרצחני והאיומים. לאחל לעם העיראקי שיצליח להתגבר על האלימות, לבסס חברה דמוקרטית אמיתית, להציע תמיכה מוסרית או אחרת. אבל לאכזבתי עבר מאורע כביר זה בשתיקה ב”העוקץ” (אינני יודע מה קרה ב”קשת”), ואני מאוכזב. ויותר מכך – הלא מדובר גם באחים של “היהודים הערבים”, וציפיתי למידה של סולידריות – ושוב נתבדיתי. עוד לא מאוחר לתקן את המעוות. אני, לכשעצמי, הייתי מלא הערכה לעיראקים, ומלא תקווה וגם חששות.