בפסק הדין הדוחה את העתירה כנגד חוקתיותו של התיקון לחוק האזרחות, המונע איחוד משפחות של אזרחי ישראל, רובם ככולם ערבים, עם תושבי השטחים, מתייחסים רוב השופטים לתיקון לחוק כנובע מטעמי ביטחון המדינה. רק שני שופטים, פרוקצ`יה וג`ובראן מעלים את האפשרות שהנימוק לחקיקת החוק הינו נימוק דמוגרפי. השופטת פרוקצ`יה מצביעה על העובדה כי מדיוני הכנסת עולה שהנושא הדמוגרפי ריחף על פני הליכי החקיקה כל העת, והיווה נושא מרכזי בדיונים בועדת הפנים של הכנסת ובמליאה. חברי כנסת מסיעות שונות ראו בנימוק הדמוגרפי את הצידוק העיקרי לחוק. למשל השר גדעון עזרא (ליכוד, השר המקשר בין הממשלה לכנסת אותה עת) ויו”ר הכנסת רובי ריבלין (ליכוד) הזהירו מפני איחוד המשפחות כמנגנון שמיועד למימושה בפועל של זכות השיבה. ח”כים אחרים דיברו על ה”סכנה הדמוגרפית” ועל החוק כצעד שעל המדינה לנקוט כדי להתגונן בפני הסכנה.
גם אם השיקול הבטחוני הוא אחד השיקולים שהובילו לחקיקת החוק, הרי שהנימוק הדמוגרפי הוא בהחלט נימוק מרכזי לחקיקת החוק ולאופיו הגורף. לא הנימוק הבטחוני ולא הנימוק הדמוגרפי יכולים להצדיק את החוק הזה, ובית המשפט העליון טעה בכך שלא ביטל אותו, אבל קיימת חשיבות גדולה לבחון דווקא את הנימוק הדמוגרפי כנימוק לפגיעה בזכויות האדם, שכן זה הוא נימוק שעולה יותר ויותר בשיח הציבורי הישראלי וקיים צורך דחוף לנתח את משמעותו ולהציב לו גבולות.
בשנים האחרונות גבר מאוד השימוש בשיח הדמוגרפי לשם הצדקת מדיניות ממשלתית. נשמעות תחזיות שחורות בנוגע להרכבה הדמוגרפי העתידי של ישראל והתייחסויות ל”איום הדמוגרפי” ול”סכנה הדמוגרפית” רווחות בשיח הציבורי. האיום נובע, לדעת המאיימים, בעיקר מגידולה של האוכלוסיה הערבית, אבל גם מהגידול במספר העובדים הזרים והעולים שאינם יהודים. צעדים שלטוניים שונים, למשל ההתנתקות מעזה, התיקון לחוק האזרחות נשוא הבג”צ, חידוש הפעילות של המועצה לדמוגרפיה כדי שתגבש תוכניות לשם עידוד הילודה היהודית, תוכנית ההתכנסות של ראש הממשלה אולמרט, כולם זוכים להצדקות על בסיס שיקולים דמוגרפיים – כדי לשמור על הרוב היהודי. כך למשל ראש הממשלה מצדיק את תוכנית ההתכנסות בכך ששמירה על רוב יהודי מצריכה ויתורים כואבים.
הזכות לשמור על הרוב היהודי נתפסת כזכות מוחלטת שאין עליה עוררין. אבל בכל השיח הענף האמור נשכחת עובדה אחת מכרעת שהיא ההתנגשות בין שיקולים דמוגרפיים לזכויות האדם. העובדה היא שכאשר מתחילים לספור אנשים לפי השתייכותם הקבוצתית נוצרת סכנה חמורה לזכויות האדם גם של מיעוטים – למשל האוכלוסיה הערבית בישראל – וגם של נשים – כתוצאה מהשימוש ברחם הנשי כמנגנון לשיפור או שינוי המאזן הדמוגרפי. הבעיה העולה בחריפות בבגצ התיקון לחוק האזרחות הינה בעיית הפגיעה במיעוט הערבי.
השאלה הראשונה אותה יש לשאול היא האם המטרה של שמירה על רוב יהודי בישראל היא מטרה לגיטימית. בהנחה שהמטרה היא לגיטמית נשאלת השאלה מה הם הצעדים שמותר לנקוט כדי להשיג מטרה הזו? עובדת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית נקבעה כעובדת יסוד קונסטיטוציונית כבר בפסק דין ירדור (1965), בתי המשפט הדגישו עובדה זו בפסקי דין רבים והיא עוגנה גם בחקיקת היסוד שבה נקבע אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם זאת, רק בשנת 2003 בפסק דין טיבי יצאו כמה משופטי בית המשפט ובראשם הנשיא ברק, באמירה מפורשת לפיה אחד מהמאפיינים הגרעיניים של עובדת היסוד הקונסטיטוציונית של היות מדינת ישראל מדינה יהודית הוא קיומו של רוב יהודי בישראל. אמירה זו עלתה בקנה אחד עם הלך הרוח הציבורי שבאותה עת כבר היה רווי דיבורים על האיום הדמוגרפי. אף אם המשמעות המעשית של היות ישראל מדינה יהודית הינה קיומו של רוב יהודי במדינה, הרי שהמעבר משיח המתמקד בזכות לשמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל לשיח המתמקד בזכות לשמירה על רוב יהודי במדינת ישראל הוא מעבר מסוכן ומיותר שכן הוא פותח פתח רחב להצגת הזכות לשקילת שיקולים דמוגרפיים על בסיס לאום כזכות יסוד ולהצדקת פגיעות חמורות בזכויות האדם של מי שאינם יהודים.
כאשר המדינה שוקלת שיקולים דמוגרפיים על בסיס לאומי/אתני מתעוררת במלוא החריפות בעיית ההתנגשות בין זכויותיהן של הקבוצות השונות החיות במדינה, ובעיקר יהודים וערבים, כמו גם הבעיה של ההתנגשות בין הזכות הקבוצתית לזכויות הפרט. מבחינת זכויות הפרט, הסכנה בשיח הדמוגרפי נובעת מההתייחסות לאדם על פי מוצאו ולא על פי אנושיותו. האדם מאבד את זהותו כיחיד בעל זכויות והופך לפריט בתוך קבוצה שמהווה איום דמוגרפי על קבוצה אחרת. הזכויות הקבוצתיות של קבוצה אחת – הקבוצה היהודית – מצדיקות פגיעה בזכויות הפרט של בני הקבוצה האחרת – הקבוצה הערבית.
מבחינת היחסים בין הקבוצות, השיח הדמוגרפי יוצר קוטביות, עוינות, בדלנות, ניכור ותחושות של סכנה ומשמש הצדקה אוביקטיבית לכאורה לנקיטת צעדים פוגעניים, ואפילו דרסטיים, כנגד הקבוצה שנתפסת כמאיימת. ההתבססות על נתונים דמוגרפיים מאפשרת הצגה של עמדות גזעניות כאילו הן רציונליות ובכך מאפשרת את אימוצן על ידי קהלים נרחבים שלא רואים עצמם כגזענים. כך למשל ההצעה של ח”כ ליברמן לחילופי שטחים והעברת אוכלוסיה כדי לצמצם את מספר הערבים אזרחי ישראל וכך גם ההתייחסות לתיקון לחוק האזרחות כצעד הכרחי למניעת מימוש זכות השיבה באמצעות איחוד משפחות.
יתרה מזו, מכיוון שהאיום הדמוגרפי נובע מעצם הקיום הפיזי של בני הקבוצה הנתפסת כמאיימת, הרי שהשיח הדמוגרפי מתדרדר במהירות לפתרונות קיצוניים ומקשה ביותר על יצירת דו קיום שמבוסס על סובלנות ועל כבוד הדדי בין הקבוצות. כיצד אפשרי דו קיום בכובד הדדי ובסובלנות עם מי שמהווים איום דמוגרפי?
לכן אף אם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית הינה עובדת יסוד קונסטיטוציונית ואף אם קיימת למדינה, או ליתר דיוק לקבוצה הדומיננטית בה, היא הקבוצה היהודית, זכות לשמר את אופיה היהודי של המדינה, הרי שהשיח הדמוגרפי ששם לו למטרה עליונה את השמירה על הרוב היהודי ותוך כדי כך הופך את כל מי שאינם יהודים, ובעיקר את הערבים בישראל, לאיום דמוגרפי, הינו שיח מזיק ומסוכן שחייבים להפסיקו.
יש לזכור דבר נוסף, הטענה לפיה קיימת ליהודים זכות לגיטימית לשמור על אופיה היהודי של מדינת ישראל היא טענה המתבססת על ההנחה שליהודים כקבוצה יש זכות קיבוצית לקיום בתוך מסגרת מדינית שנושאת את זהותה של הקבוצה ואת מאפייניה היחודיים. זוהי הצהרה על כך שישראל היא לא מדינה דמוקרטית ליברלית נייטרלית, מדינת כל אזרחיה, יהיה מוצאם אשר יהיה, אלא מדינתו של העם היהודי שהוקמה בשם זכותו הקיבוצית של העם היהודי ושמה לה למטרה לשמור על הזכות הזו. אולם, הכרה בזכותה הקיבוצית של הקבוצה היהודית, מחייבת את המדינה, אשר מחוייבת לזכות לשוויון מכח אופיה הדמוקרטי, להכיר גם בזכויות קיבוציות מסוימות של המיעוט הערבי בישראל, שהוא מיעוט יליד שחי במדינה עוד לפני הקמתה ושהוא בעל מאפיינים תרבותיים דתיים והיסטוריים מובהקים. יתרה מזו, בניגוד לטענה המקובלת לפיה אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מצדיק אפלייה כנגד המיעוט הערבי קובע הנשיא ברק בבג”צ קעאדן ש”לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים הפליה על בסיס דת ולאום במדינה, אלא שערכים אלה עצמם אוסרים הפליה ומחייבים שוויון בין הדתות והלאומים” (בג”ץ 6698/95). כך, הזכות לשמור על אופיה היהודי של מדינת ישראל מקימה מולה את החובה להבטיח לא רק שוויון זכויות לפרטים הערביים אלא גם זכויות קיבוציות מסוימות למיעוט הערבי, ובודאי שהזכות לשמור על אופיה היהודי של המדינה לא מעניקה זכות להתייחס למיעוט הערבי כאל איום דמוגרפי.
גם אם ימותן השיח הדמוגרפי, עדיין נשאלת השאלה האם יש נסיבות כלשהן בהן רשאית המדינה לשקול שיקולים דמוגרפיים? המציאות הינה שכל מדינה שוקלת שיקולים דמוגרפיים לצרכי תכנון אוכלוסין, ובמקום שבו האוכלוסיה מורכבת מקבוצות אתניות שונות ומובחנות נשקלים גם שיקולים דמוגרפיים על בסיס אתני. אבל, וזהו אבל חשוב, שיקולים דמוגרפיים אינם יכולים להצדיק בכל צורה שהיא פגיעה בזכויות היסוד של אזרחי ישראל ואין זה משנה מהו מוצאם האתני, מינם או דתם. לכן, שיקולים דמוגרפיים לא יוכלו למשל להצדיק נקיטת מדיניות של איפה ואיפה על בסיס אתני במתן הטבות, בעידוד ילודה או בכל אופן אחר. כל פגיעה בזכויות של אזרחי ישראל, או חלקם, שתכליתה קידום מטרות דמוגרפיות תהיה פגיעה פסולה ובלתי חוקית.
נראה שהתחום היחיד שבו תכלית דמוגרפית כגון שמירה על אופיה היהודי של ישראל עשויה, גם כשהיא עומדת בפני עצמה, להצדיק קביעת מדיניות על בסיס שיקולים דמוגרפיים, הוא תחום ההגירה, שכן על פי התפיסה הקיימת כיום אין למהגרים זכות כלשהי לכניסה למדינה שאליה הם מבקשים להגר ובהתאם שיקול דעת המדינה בקביעת מדיניות הגירה הוא רחב ביותר. אבל גם בתחום זה קיימים שני סייגים משמעותיים. הסייג הראשון הוא שאף אם ניתן להצדיק העדפה לבני קבוצה אתנית מסוימת על בסיס זיקתם למדינה, כגון חוק השבות שנועד, בין השאר, לשמר את אופיה היהודי של מדינת ישראל, הרי שלא ניתן להצדיק הגבלתה של קבוצה מסוימת על בסיס אתני, כלומר אסור למשל לקבוע, כי כניסתם של ערבים לא תותר כלל בעוד שכניסתם של מהגרים אחרים שאינם יהודים תותר בתנאים מסוימים.
סייג חשוב נוסף הוא שמגבלת ההגירה אסור שתהיה כזו הפוגעת בזכויותיהם של אזרחים ישראלים, כגון הזכות לחיי משפחה ולשוויון. בבגצ התיקון לחוק האזרחות קיימת הסכמה רחבה בין השופטים שהתיקון לחוק פוגע בזכות היסוד של אזרחי ישראל הערבים לחיי משפחה (9 שופטים) ובכך פוגע גם בזכות היסוד לשוויון (7 שופטים), שכן רובם המוחלט של הנפגעים הם ערבים אזרחי ישראל ולא יהודים אזרחי ישראל. המדינה בתשובתה לעתירות טענה שתכליתו העיקרית של החוק לא היתה דמוגרפית, אך הוסיפה שגם לו היתה תכליתו הדומיננטית דמוגרפית היה החוק עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. השופטת פרוקצ`יה, היחידה המזכירה טענה זו של המדינה, רואה עצמה פטורה מלדון בה בנסיבות העניין, אולם, באופן שבו הדברים מתקדמים נראה שלא יירחק היום בו ייאלץ בית המשפט לדון בטענה כזו או דומה לה, אף כי נכון לעת הזו הוא עושה ככל אשר לאל ידו להתחמק מכך. כאשר זה יקרה יש לקוות כי בית המשפט יקבע באופן חד משמעי, כי פגיעה כלשהי בזכויות של מי מאזרחי ישראל לשם התכלית של שמירה על רוב יהודי היא פסולה ואסורה.
דר` גילה שטופלר היא מרצה למשפטים במכללה האקדמית למשפטים.