החלטת בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין לשלול את רשיונה של עו”ד גלאט-ברקוביץ לשנה וחצי היא תעודת עניות לא רק ללשכת עורכי הדין, אלא לכולנו. נראה שההחלטה לגזור על עו”ד גלאט-ברקוביץ עונש נבעה עליה מלחצים ציבוריים יותר משיקול דעת אתי משפטי ראוי. אין זה כדי לטעון שהיא לא הפרה את חובת הסודיות שחלה עליה כחלק ממקצועה ובוודאי כי אין לטעון כי לעורכי דין לא שמורה חובת הסודיות. אך, יש לאזן ולשקול את חובת הסודיות כנגד חובת האמון של פרקליטות המדינה ועורכת דין גלאט-ברקוביץ, בכלל זאת, כלפי הציבור הרחב. יש להבחין בין עורך דין פרטי שחב חובת נאמנות ללקוחו לבין חובת עורכי דין בפרקליטות שלא לחשוש ולחשוף בפני הציבור פרטי חקירה כנגד איש ציבור כל עוד עצם דבר החקירה הוא בגדר מידע חיוני לציבור. חובת הנאמנות הזו גוברת על התחייבות לסודיות, במקרים בהם עולה החשש כי הפרקליטות עלולה לפגוע בחובת נאמנותה לציבור הרחב.
האם זה החינוך והדוגמא אותו אנחנו רוצים להנחיל לנבחרי ופקידי הציבור המייצגים אותו? האם אלו אמות המידה שמעתה ינחו אותנו? האם הידיעה שמוסתרים מהציבור חשדות חמורים באשר להתנהלות ראש ממשלה לא מחייבים הוצאת האמת לאור? האין לנציגי הציבור חובה מוסרית בראש ובראשונה לייצג את אותו ציבור, ובמקרים קיצוניים אף לדווח לו על המתרחש מאחורי הקלעים?
חובת סודיות מקצועית אינה חובה מוחלטת. בוודאי שאין מקום להעניש על אומץ לב אזרחי. לעומת זאת, כאשר אנו מענישים – אנו מעניקים מתנה לאישים ואנשי ציבור להמשיך ולהתנהל בצורה לא חוקית לכאורה, ומחלישים את היכולת להלחם בשחיתות. עלינו גם לזכור שתגובת לשכת עורכי הדין עלולה לחזק את מגמת “סגירת הפיות” הרווחת בחברה הישראלית. ישראל הינה מדינה קטנה והומוגנית והרבה פעמים הצנזורה המופעלת בה הינה צנזורה-עצמית שכן המחוייבות עבור הדרך הפוליטית בחברה שכזו גוברת על הצורך בחשיפת האמת ובהגברת המודעות האזרחית. לא ניתן ליצור ביקורת יעילה כחלק מהאיזונים ומהבלמים הקיימים בדמוקרטיה מבלי לצפות לאומץ לב אזרחי בגילוי מעשים ומחדלים של נבחרי ציבור.
עצם העובדה שהחקירה בנושא סיריל-קרן עדיין לא הסתיימה, והיא סבוכה, מעידה על כך שגב` גלאט-ברקוביץ פעלה בשיקול דעת נכון בהחלטתה להפגין אומץ לב אזרחי ולחשוף את הפרשה הבציבור הרחב, וזאת כחלק מחובת נאמנותה לציבור זה. היום, כמעט חודש אחרי, מי זוכר את עו”ד גלאט-ברקוביץ, שבחרה לשאת בלפיד “זכות הציבור לדעת” באומץ רב, וכעת צריכה לשאת בתוצאות החולשה של כולנו. אני מתביישת.
* הכותבת הינה חברת סגל וחוקרת בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון