בכל יום ויום ממשלות על פני הגלובוס משקרות ומכחישות מעשי פשע שביצעו (כפי שאמר פעם שרון על החיסולים: “לפעמים נודה שביצענו, לפעמים נכחיש”). ישראל מנסה עכשיו לשכנע את העולם (את הישראלים כבר שכנעה, בעזרתה האדיבה של התקשורת), שיד נעלמה חטפה את הפגז שירה הצבא אל חוף עזה בעודו באוויר, ובצירוף מקרים פלאי, בדיוק באותו מקום ובדיוק באותה שעה שבהם אמור היה הפגז לנחות, כלומר על הפיקניק האחרון של משפחת רליא הפלסטינית, אותה יד נעלמה הטמינה ופוצצה מטען, או אולי מוקש.
ההיסטוריה של אזור עזה וסביבתו אכן מאששת את גירסת הצבא. נזכיר שלא הרחק משם קרעה יד נעלמה את ים סוף לשניים, הציתה סנה בוער שלא אוכל, ואף חרתה את לוחות הברית. אבל לטענת ישראל, הפעם לא מדובר בידו של אלוהי ישראל, אלא ביד נעלמה פלסטינית דווקא.
מזכ”ל האו”ם קופי אנאן שמע את סיפור הבדים הזה, והשתומם; הוא אף העז לכנות אותו “מוזר”. אבל היום מדווח “הארץ” כי אנאן התנצל על שפיקפק בגרסה של צה”ל. האם אנאן לא נסחף מעט בהתנצלותו? לא מוגזם קצת, להזדרז ולהביע התנצלות של ממש רק בגלל שכינה את גרסת הצבא המפגיז בתואר העדין “מוזר”?
ההיסטוריה של אנאן ונסיבות מינויו לתפקיד עשויים לשפוך אור על העניין. הטבח בחוף עזה מחזיר אותנו לטבח קודם שביצעה ישראל, בכפר קנא שבלבנון, באפריל 1996. 100 אזרחים לבנונים נרצחו שם בפגז צה”לי, שנחת על בסיס או”ם שבו ביקשו מחסה מאש התופת של “ענבי זעם”. ישראל הרשמית, בראשות שר ה”ביטחון” אהוד ברק וראש הממשלה שמעון פרס (שני אנשים שהאמת תמיד נר לרגליהם), טענה אז שהירי נעשה “בטעות”. ועדת בדיקה של האו”ם, בראשות הקצין ההולנדי ואן קאפן, חקרה את האירוע והשתכנעה שהירי נעשה בכוונה תחילה, מתוך ידיעה ברורה שמדובר באזרחים, ושכלי טיס צה”לי שייט מעל לזירת ההפגזה (ישראל הכחישה זאת בתוקף, עד שהתגלה צילום של המטוס).
ישראל שיסתה באו”ם את פטרוניה האמריקאים, ואלה הפעילו לחצים על המזכ”ל בוטרוס ראלי, שיגנוז או יצנזר את הדו”ח; אם לא יעשה כן, הובהר לו, תדאג ארה”ב לסלק אותו ממשרתו. ראלי סירב; הדו”ח התפרסם כלשונו, והאשים את ישראל במרחץ הדמים המכוון. בבוא היום, ארצות הברית מימשה את איומה, ודאגה שכהונתו של ראלי כמזכ”ל האו”ם לא תוארך. במקומו מונה לא אחר מאשר קופי אנאן, איש העקרונות האמיץ שלנו. את הסיפור הזה אנחנו אולי כבר שכחנו, אבל נראה שקופי אנאן זוכר היטב, אותו ואת מוסר ההשכל שלו: כשישראל משקרת, מזכ”ל האו”ם חייב לומר אמן – אחרת יאבד את כסאו.