שתי כתבות התפרסמו היום בנושא החינוך. האחת, ראיון של ניר ברעם עם השרה יולי תמיר בעיתון הארץ במוסף ספרים של “הארץ”, בו היא חושפת את משנתה ביחס ללימודי הספרות ולרב תרבותיות בחינוך. תמיר מדגישה בדבריה את הצורך לפתח חשיבה ביקורתית:
“הבעיה שלנו היא שאנחנו לומדים היסטוריה באופן חד-ממדי. אני בעד היסטוריה רב-ממדית. אני מאמינה בחשיבה ביקורתית במערכת החינוך – המערכת צריכה להעניק לילדים אפשרות לפרש ולחשוב בעצמם ולא להנחיל להם ערכים חד ממדיים והיסטוריה פשטנית. אני רוצה מערכת שתעודד את הילדים לבקר, להרהר, להסיק מסקנות משלהם”.
בעיני, זהו משב רוח חיובי מאד במשרד החינוך אחרי הסיוט של “תכנית הליבה” ולימודי “מורשת תרבות ישראל” – הגרסא העכשווית ל”כור ההיתוך” שהובילה לימור לבנת.
בין השורות ניתן גם לקרוא בראיון על זיקתה לנושא הפמיניסטי ולערכים של שוויון בחברה.
על הצורך בשילוב שלושת המצעים התיאורטיים הללו: השקפת העולם הפמיניסטית, גישה רב תרבותית והפדגוגיה הביקורתית, בפרקטיקה החינוכית וברפורמה המבנית והמהותית הנדרשת במשרד החינוך כתבתי בהרחבה במאמר “חינוך פמיניסטי ורב תרבותי” שפורסם בעיתון “הקשת הדמוקרטית המזרחית”.
הכתבה השנייה, של אור קשתי מתייחסת לאותם כספים בתקציב החינוך שלא נוצלו והוחזרו למשרד האוצר: “למרות שלמשרד החינוך היו מיליוני שקלים שאיש לא טרח לנצל, ספגה מערכת החינוך קיצוצים כואבים. על פי נתונים פנימיים של משרד החינוך שהגיעו לידי מעריב, אחוז הניצול של התקציב בשנים 2001 עד 2005 עמד על 96.4 אחוז בממוצע. וכך, אחרי קיזוזים שונים, החזיר המשרד בשנים אלה כ-580 מיליון שקל מתקציבו למשרד האוצר – כסף שאותו לא ראה יותר”.
לפני כשנה קראתי בפומבי ללימור לבנת לקחת אחריות מיניסטריאלית על הרס החינוך ועל האופן השערורייתי בו נהגה כלפי המורים, כשטענה שהסיבה לפיטורין היא הקיצוצים, בזמן שעיתון הארץ חשף שהועברו למשרדה מיליוני שקלים. עכשיו מסתבר שעוד היה “עודף בקופה”. על כך נענשתי באובדן פרנסתי כמורה ובאיום על תביעת דיבה מצד לימור לבנת . מאז פוטרו גם אלפי מורות, קוצצו שעות לימוד, מצבם של תלמידים מתקשים ומוחלשים הורע בשל העדר תקצוב לפרויקטים, והצפיפות בכיתות (בעיקר באיזורים מוחלשים), לא רק שלא פחתה, אלא גדלה.
הציבור העניש אמנם את לימור לבנת בבחירות, אך האם די בכך? האם לא הגיע הזמן להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האופן השערורייתי שבו נוהל המשרד בשנים האחרונות, בהתחשב בנזק החמור שנגרם למאות אלפי תלמידים ומורים?
בכלל, לאור ההישגים העגומים הן ברמה הארצית והן ברמה הלאומית הגיע הזמן לחקור את מחדלי המערכת הזו בחמישים השנים האחרונות. מערכת חינוך, שלא זו בלבד שהיא לא מימשה את ההבטחה הדמוקרטית למתן שוויון הזדמנויות בחברה, אלא היא זו ששימשה ועדיין משמשת כמכשיר להיווצרות הפערים בין אוכלוסיות מוחלשות (לרוב מזרחים אתיופים וערבים) לאוכלוסיות המבוססות (לרוב אשכנזים) ולהנצחתם.