השר צחי הנגבי, איש נקי כפיים והומניסט, הופיע בטלויזיה, תאר את חשיבות המלחמה הארורה הזו והדגיש, שעוד צפוי לנו זמן ארוך וקשה (לנו, כמובן – ה”מרחב המוגן” שלו גדול ורחב לאין שיעור). בין דבריו הצליחה הכתבת להשחיל שאלה קטנה: איך אפשר, , בתנאים הכל כך קשים של תושבי הצפון, עם אמצעי המיגון והקיום הבלתי מספקים, לדרוש מהם להמשיך ולשבת במקלטים עוד זמן כה רב? הוא הביט בה בשלווה ואמר, שעל אחת כמה וכמה אסור לתת להם לחיות באשלייה.
איזו אשלייה? לאשלייה, שהכל שווה ובלבד ש”נגמור אותם” (ולא אכנס כאן לדיון בשאלה המעניינת, מי הם “אותם” שצריך לגמור) פעם אחת ולתמיד ולא נהיה עוד מאוימים? כלומר, שווה להם לתושבי הצפון הסבל ואולי אף קורבן חיים, למען עתיד בטוח של שקט ושלווה? אבל למרבה ההפתעה, כל פעם ש”כיסחנו אותם” ו”גמרנו אותם” ו”כתשנו אותם” – מספר שנים אחר כך נתגלה “איום” גדול יותר, חזק יותר וקשה יותר לכיסוח.
למה? בגלל האשלייה, שפגיעה והרג חסרי אבחנה של אוכלוסייה אזרחית תגרום לאותם הנפגעים לאהוב את מדינת ישראל כל כך, שכל שירצו יהיה לשבת בצל חסותה ולחיות משיירה. האשלייה, שהחשש מהקטיושה הבאה (או מהקסאם, הפיגוע וכו`) הוא סיבה מספקת כדי לגמור, לכסח ולהרוג יצורי אנוש אחרים, כדי לא להיות נתונים יותר לאותה חרדה מתמשכת. אם כך, מה חשים האזרחים הלבנוניים (והפלסטינים בשטחים, זמן כה רב), שאין להם מקלט, מרחב מוגן או אפילו חדר פנימי בו יוכלו להתחבא. הפחד שלהם, אינו מביא לדחיית החיזבאללה או החמאס, כגורמי האיום. הלקח העיקרי שלהם הוא האיום המתמיד בו הם חיים בגלל קיומה של מדינת ישראל. אותה מדינה, שהצהירה במפורש, שהפליטים הלבנוניים והרס בתיהם ומחייתם אמצעי לחץ על ממשלת לבנון (לזה קוראים סחיטה או חטיפה). אותה מדינה, שהרמטכ”ל שלה הודיע, שעל כל קטיושה בחיפה, יוריד הצבא רב קומות בבירות. אותה מדינה המודיעה עכשיו, שכל כפר שממנו יהיה שיגור – יימחק. אותה מדינה, המחסלת אזרחים במבצעי חיסול ומרעיבה אותם במחסומים ובגדרות. כשמבינים פתאום,שהפחד והאיום הם הגורם המניע, ברור שהכל לא בגלל שיצאנו מלבנון אלא בגלל שנכנסנו ללבנון מלכתחילה.
אך האשלייה הגדולה באמת היא האמונה, שמטרתה של מלחמה ארורה זו היא אכן שלומם, טובתם ורווחתם של אזרחי מדינת ישראל.
הטענה שמועלית על ידי כל נציגי ממשלת ישראל היא ש”סבלו של עורף” הוא סבל של “אין ברירה”, שבא להבטיח שבסיומו (הרחוק מאד לדבריהם) לא ידע עוד סבל ומצוקה.
הם גם קוראים ל”עורף” אנונימי זה להחזיק מעמד, כי בו תלויה המערכה כולה. עם זאת, קשה לגלות איזה שמץ של ניסיון להקל על סבלו של ה”עורף” שאת חלקו ניתן היה למנוע מלכתחילה. למנטרה של “העורף החזק המחזיק מעמד” נתלוותה מנטרה נוספת – זו של המרחב המוגן או החדר הפנימי (זוכרים את המלחמה האטומה?). אם נותנים לזה שם, לא צריך לדאוג. ומי שאין לו מרחב מוגן בכלל – אין לזה שם, אז בטח לא צריך לדאוג.
יותר מכך, ברוח ההפרטה, כל נסיונות התמיכה בעורף – כולם נבנו על התנדבות אזרחית. למה? כי העקרון המרכזי – שהמדינה אינה חייבת דבר לאזרחיה, נבנה ובוסס כבר הרבה לפני תחילת המלחמה. הדיונים בתמיכה כלכלית למי שנפגעו – נגמרו בינתיים בהסכמה, שצריך לתמוך אבל בלי לפגוע במסגרת התקציב (מעניין במי יפגעו כשיצטרכו לגייס את הכסף. לבטח לא באלה שאינם תלויים בתקציב). הדיונים בפיצוי למי שנשללה הכנסתם – כמעסיקים, כשכירים או כעצמאיים – העלו את הצורך ב”השתתפות עצמית”. ברמה פרטנית יותר – מתחילתה של מלחמה זו לא נתפנו שרי הממשלה לעסוק בשאלה, כיצד תומכים בנכים, שאינם יכולים להשתמש במרחבים מוגנים כלשהם; כיצד תומכים בחרשים, בכבדי השמיעה ובעיוורים; כיצד מגנים על שכירי היום, החיים היום בלא שכר; אלה, שאין להם אפילו אותו חשבון בנק ממנו ניתן למשוך, או אלה, שבמסגרת אותה מדיניות כלכלית שהזכרנו כבר מזמן סגר להם הבנק את האשראי. כמו סופת ההוריקן קתרינה –בעידן ההפרטה, המלחמה פוגעת קודם כל בעניים.
איזה שר הציע לארח בביתו מספר משפחות (מקום יש בשפע)?; לממן איזה כמה חדרים במלון ממשכורתו הצנועה? ראש ממשלתנו, טען ברגש, ש”כולנו עומדים יחד – יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים וצ`רקסים – כולנו עם אחד” (מרגש לאללה) אך לא טרח לבדוק, כיצד מסתדרים אותם חלקים של “העם האחד”, שאין להם שום פתרון ממוגן בכפרם או בעירם. שלא לדבר על פתרון כלכלי – זה נעלם עוד זמן רב לפני כן.
יש עוד דוגמאות, העיקרון הוא אחד: מלחמה זו מטרתה אינה להביא לרווחת כלל אזרחי מדינת ישראל. אולי לרווחת מספר מצומצם של אזרחים, אותם שיש להם מרחב מוגן לא רק פיזי אלא גם כלכלי. אולי לרווחת נשיא ארה”ב, שתומך בנו בשמחה ממרחק ונהנה מכך שיש לו בצה”ל חיזבאללה משלו, לתפעול בשלט רחוק. אנחנו במזרח התיכון, נשלם את המחיר.
אם נזכור שממשלת ישראל הציגה את הרס לבנון כאמצעי ליצירת לחץ פסיכולוגי על ממשלת לבנון (כנראה שארבע מאות ההרוגים ואלפי הפצועים לא לוחצים מספיק ולכן ממשיכה ההפצצה על ביירות ודרום לבנון) נגלה פתאום, שממשלת ישראל שמה זין (ותסלחו על הביטוי) לא רק על אזרחי לבנון אלא גם על אזרחי ישראל. ברור שבמינון שונה. תמיד זה ככה. גם לפני כן, יש כאלה שלקחו להם קצבאות, יש כאלה שקיבלו שכר קטן יותר, יש כאלה שנאלצו לשלם יותר על חינוך – וכמו תמיד, יש גם את אלה שמרחיבים תוך כדי כך את המרחב המוגן שלהם עצמם.
האשלייה הגדולה ביותר שיש לפרק היא – שמותר לגרום לחלק מהאנשים לסבול, למען רווחת חלק אחר. כן, לתת למובטלים לסבול – כדי לייצב את המצב הכלכלי (לכאורה); שיסבלו החד-הוריות, כדי שיהיה כסף למשפחות מסודרות (כן, בטח); להביא הרס כלכלי ורעב על תושבי עזה – כדי להגן על אנשי שדרות הרעבים קצת פחות (בשביל מי הם רעבים? שכחנו). וכמובן – בהקשר מלחמה ארורה זו – להרוג באזרחי לבנון החפים מפשע – כדי להגן על תושבי קריית שמונה (לכאורה) או ליצור מצב כל כך בלתי נסבל (גם אם הוא סביר יותר מזה שבביירות, למשל) בכל כך הרבה מקומות – כדי להגן על מדינת ישראל (לכאורה), להקריב עוד ועוד צעירים בשביל התוכנית הגדולה של ממשלת ישראל – השוכנת במרחבה המוגן – ושל בוש.
איך מפרקים את החבילה הזו? לי ברור, כי כל מחאה נגד מלחמה זו חייבת להציג את כל הקורבנות – אלה שכאן ואלה שכאן; חייבת לשים דגש על אותו זלזול בחיי אדם וביצורי אנוש המתקיים גם בדרום לבנון וגם בצפון מדינת ישראל. ברור לי, שכל מחאה נגד המלחמה הארורה הזו חייבת גם להציג את ממשלת ישראל כמי שמזלזלת בחיי אדם. ברור לי, שחשוב גם להציג את הקשר בין זלזול זה – לבין התנערות המדינה מאחריותה לאזרחיה וליצורי אנוש בכלל בכל מדיניותה בשנים האחרונות.
איך עושים את זה? בואו נחשוב ביחד.