מ"כלבוטק" לטוקבק
תגובת בטן למאמרו של עורך “ידיעות אחרונות” רפי גינת, “אבירי המוסר הכפול”
אין מחילה לרמטכ”ל, המתוודה שכל מה שהוא מרגיש, לאחר הטלת פצצה של טון על בית מאוכלס באזרחים זה “חבטה קלה בכנף המטוס”, אולם ניתן להבין שכאשר החייל מס` 1 במדינה מגיב על פעולות צבאו וחיל האוויר שלו, הוא גורס את חובת הגיבוי וחיזוק רוח הלחימה. כאשר ראש הממשלה הנוכחי טוען שאין הנחיה להרוג אזרחים חפים מפשע, אפשר להאמין לו, שהרי איזה ראש מדינה ייתן הכשר למבצעים בלתי ראויים מסוג זה. ברור שבתוקף תפקידו הוא חייב להימנע מלתת פקודות חיסול של אזרחים חפים מפשע,אפילו הם ממחנה האויב, אבל הוא חייב, כמובן, ואין זה תפקיד משני,
אבל כאשר העורך הראשי של העיתון הנפוץ במדינה, רפי גינת , העורך של “ידיעות אחרונות” יוצא במאמר בעמוד הראשון של עיתונו, ביום ששי האחרון, בקריאה “למחוק כפרים, המשמשים אכסניה לטרור של החיזבאללה”, צדקת תגובותינו לפעולות נגדנו הולכת ופגה; כאשר אביר המוסר הישראלי, משתמש בעיתונו, רב התפוצה, על מנת “לשטוף באש רותחת את מחבלי החיזבאללה, את עוזריהם, את משתפי הפעולה ומעלימי העין ואת כל מי שמריח חיזבאללה- ושימותו חפים מפשע שלהם במקום חפים מפשע שלנו”, הוא הגיע לשפל התקשורתי של חבורת הטוקבקים המופרעים, המציפים את הפורומים השונים, ואילו אנחנו, כולנו, הגענו לשפל מדרגה מוסרי שאין ממנו חזרה. כאשר קוראים, בריש גלי, למניעת שכול והרג ילדים ואזרחים ישראלים, באמצעות הרג וגרימת שכול המוני, ללא אבחנה, בצד השני, אז “לא יהי חלקי עימכם”!
דבריו של עורך ידיעות אחרונות, אינם צודקים יותר מאשר דבריו של מנהיג החיזבאללה, הרואה בנו את בני השטן, הראויים להשמדה. מי שמשתמש במלים, בכלים ובכללים של האויב
שכול הוא שכול, הוא שכול, גם בלבנון; גם בעזה וגם בשכם; ילדים יתומים הם יתומים, בין אם הם ישראלים, פלשתינים, שיעים או יהודים; הזכות לבכות על האובדן של היקרים, היא לא רק שלנו אלא גם שלהם ותגובת הנקם של רפי גינת, אם היא, אכן, מוצדקת, היא גם לגיטימית אצל כפריי דרום לבנון ולוחמי החיזבאללה, המשתמשים בהם, אומנם,כמגן אנושי, אך זיהויים, ע”י העורך הנכבד, כ”גנבי סוסים וכסוחרי סמים” אינו ראוי יותר מאשר לזהות אותנו כאויבי האיסלאם ושלוחי האימפריאליזם האמריקאי.
כיצד ייתכן, שמאמר מסוג זה רואה אור בעיתון הנפוץ במדינה וזוכה ודאי למירב הגיבוי של קוראיו? דבריו אלו מצטרפים לדבריו של
אם נגזר עלינו להילחם; אם נגזר עלינו להרוג ולהיהרג; אם נגזר עלינו לחטוף ולהיחטף; אם נגזר עלינו להפציץ ולהיות מופצצים; אם נגזרו עלינו טראומות שאיננו יודעים כיצד הן תשפענה בעתיד, אז מוטב שנשמור, לא רק את נפשותינו אלא גם את לשוננו, ונבין שאחרי שנכתוש; נחסל; נהרוג ונהרוס יהיה עלינו להמשיך ולחיות עם שכנינו, מלבנון, מעבר לגבול הצפוני ועם שכנינו, הפלשתינים, במזרח ובדרום. ולחיות, משמעותו, להביא תקווה חדשה לאזור העצוב הזה, תקווה של התפייסות; של קבלת האחר; של חיים, זה בצד זה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
דברו ! היכנסו למו”מ! ישיר או עקיף! אחרת הקברים החדשים של היום לא יהיו האחרונים בעימות המחודש,
למען שלום, פיוס וסובלנות


