• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בסך הכל מדובר בסכסוך עבודה

יוסי דהאן

אני לא יודע אם רוביק רוזנטל כבר עלה על זה, אבל מונח חדש חדר לשיח המלחמתי התקשורתי הסטרילי המהדהד בימים אלה – “עבודה”. מסתבר שהחיילים בלבנון אינם נלחמים אלא עובדים. לפני יומיים שמעתי את אחד הכתבים הצבאיים, מאלה המצטלמים על קו הגבול על רקע טנקים או תותחים מפגיזים, מדווח ש”החיילים עושים עבודה נהדרת”. אתמול, הפרשן הצבאי המאוכזב מאד של ערוץ 10, אלון בן דוד, יצא נחרצות נגד הפסקת אש ואמר שהחלטת הדרג המדיני להפסיק את האש תהיה בלתי הוגנת כלפי הצבא שרוצה להשלים את העבודה.

עבודה כידוע היא פעילות יצרנית מועילה שאמורה לכבד את בעליה, היא מבטאת את כישוריו ואישיותו של העובד, תורמת לטובת הכלל וצמיחת המשק. את אלה שאינם מוכנים להשתתף במעגל העבודה אנחנו מכנים פרזיטים ושולחים לתכניות שיקום כמו ויסקונסין. אם מה שקורה בחודש האחרון בלבנון זו עבודה ולא מלחמה, הרי שההרוגים שם אינם קורבנות מלחמה אלא בסך הכל נפגעי תאונות עבודה. ואולי בכלל צריך להחיל על כל הפעילות הזו שמתרחשת בלבנון לא את דיני המלחמה אלא את דיני העבודה.

בדרך כלל השימוש במונחים הללו היה הפוך, המילון המלחמתי הצבאי שימש לתאור עולם העבודה, כך למשל כינה שר האוצר לשעבר, יעקב נאמן, את העובדים “פצצות נפץ”, תיאור נפוץ אחר של פעולות ארגוני עובדים הוא ככאלה המחבלות בטובת המשק והמדינה. לצורך זה גם קיימות תקנות ההגנה לשעת חירום שניתן להפעילן לשבירת שביתות.

במוסף השבועי של “הארץ” מופיע ראיון ארוך “עד ביירות אם צריך” של גידי וייץ עם מי שהיה “המוח של צה”ל” תת אלוף יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר היוצא של אגף המודיעין. כשקוראים את הראיון, שחלקים ממנו נראים כציטוטי טוקבקים מתלהמים שנלקחו מאתרי חדשות, אפשר להבין כיצד הגענו עד הלום. הראיון הזה עם האיש שלא עשה במהלך הקריירה שלו שום טעות, כולל לא מעט פנינים, הנה שתיים מהן:

אתה לא חושש שההפצצות והפליטים בלבנון ידחקו אנשים מתונים לחיק חיזבאללה?

“מה פתאום! אף אחד לא נוסף לחיק חיזבאללה. יכול להיות שהוספנו אנשים ששונאים את ישראל אבל לא לחיק חיזבאללה. הלבנונים הם לא אהבלים, הם יודעים למה הם סובלים”.

ואולי לפלסטינים רע בגלל הכיבוש?

“אני חושב שהפלסטינים ממש לא רוצים בהפסקת הכיבוש. זה בשביל להבין למה הם רודפים אחרינו עם רקטות מעזה ששם הכיבוש הסתיים. מה זאת הרדיפה הזאת? הניסיון להכריח אותנו לירות עליהם? זה לא כל הפלסטינים. אלה קבוצות בתוך הפלסטינים. את הקולות המתונים שומעים בחולשה”.

למי שלא השתכנע מהסבריו של המוח הצה”לי מציע ארי שביט – המוח התקשורתי, עיתונאי הנמצא במרדף מתמשך, אופורטוניסטי וחנפני אחר המקום הדביק ביותר בקונצנזוס הלאומי, ומי שמייצג יותר מכל עיתונאי אחר את מצבה העגום של התקשורת הישראלית, תשובה אזרחית לשאלה “מה קרה לנו?” ההסבר הנרקוטי והקולע של שביט למצב – “סוממנו בתקינות פוליטית”.

כנראה שיעניין אותך גם: