את רמזי (שם בדוי) פגשתי דרך הידיד שלי מת`יו. מת`יו ראה חבורה משחקת כדורגל וביקש להצטרף. התברר שהם סטודנטים לבנונים, והוא – היהודי הראשון שהם פגשו. פה בברקלי, קליפורניה, שבה כולנו לומדים, הכל שקט, מזג האוויר נפלא וממוזג, לעיתים ערפילי. וקשה להפסיק לרגע לחשוב על המלחמה.
הערב רמזי רצה להיפגש איתי – שמע שאני ישראלי ורצה לדבר, בעיקר רצה שאקשיב לו. בהתחלה דיברנו על כדורגל, קצת על תחומי הלימודים של כל אחד, אחר כך על התקווה של שנינו להפסקת אש מהירה, על הדיונים באו”מ. לאמריקאים איכפת, אבל לא כמו שלשנינו איכפת – סוג של שותפות גורל מזרח תיכונית שגיליתי מאז שאני פה.
השיחה נמשכה, ורמזי פשוט רצה שאקשיב. כי אף אחד פה לא מבין, הוא מנסה להסביר לאמריקאים והם פשוט לא מבינים. בעיניו (ולא רק בעיניו, זו גם הנימה בבלוגים הלבנונים שהצצתי בהם) ישראל כמעט וויתרה על הלחימה בחזבאללה. הוא חזר שוב ושוב, בפליאה, על רשימת יעדי התשתית שהותקפו, יעדים שאין להם כל קשר לחזבאללה. תחנת הטלויזיה הראשית של לבנון, תחנות החשמל, עיר החוף ג`וניה. התחושה המבהילה, המצמררת, של חוסר אונים טהור, של אזרחים שהפכו פתאום למטרות, שמופגזים בלי לדעת למה, שלגמרי לא מבינים את ההגיון של האויב שלהם ולא יודעים לאן לברוח. התאוריה שלו היא שישראל חוששת מתחרות כלכלית מצד לבנון, ולכן מכוונת להרס הכלכלה שלה. לא השתכנעתי שזאת הסיבה, אבל חשוב יותר שזאת השאלה שלבנונים מעסיקים את עצמם בה, שאלה שעדיין נסתרת מעיניהם של רוב הישראלים – מדוע הרס התשתיות בלבנון הפך ליעד מרכזי כל כך במלחמה, כמעט מאפיל על הלחימה בחזבאללה?
ונסראללה, לא יכולתי שלא לשאול? רמזי מגנה פגיעות באזרחים משני הצדדים, חשוב לו לשמור על האנושיות, הוא אומר, אנשים מאבדים את האנושיות שלהם ונהיים חדורי נקם. בגלל זה הוא רצה להיפגש איתי. אבל כשדיבר על האיומים של נסראללה להפגיז את תל אביב, לא היתה בו האימה שלי מן האפשרות הזאת. לא משום שרמזי רוצה בהרס תל אביב – אלא כי נסראללה, השיעי, איים כך כדי להרתיע, כדי שישראל לא תפגיז שכונות סוניות ונוצריות בלב ביירות. כי צריך להציל את ביירות – אחרת היא תותקף. כי כל לבנון היא מטרה עכשיו וצריך להגן עליה. וצבא לבנון לא מספיק בשביל המשימה הזאת. וכך, בדיוק כך, נדחפים נוצרים וסונים לתמוך בחזבאללה – לא מתוך פונדמנטליזם או שנאה לישראל, אלא פשוט מתוך חרדה טהורה מפעולותיה. רמזי רחוק מלהיות פונדמנטליסט, שאל שוב ושוב על מנהגים יהודיים, סיפר קצת על היהודים שנותרו בלבנון, תהה אם מותר לישראלים לבקר שם, שמח כל כך על האפשרות לדבר עם ישראלי. אבל כל אלה לא שקולים כנגד הפחד הטהור של אזרח שמעצמה צבאית מכוונת כלפיו את כלי הנשק המתקדמים והמדויקים שלה, וחייו, בכל מקום בלבנון, נתונים עכשיו בסכנה. הפחד הזה לא יישכח הרבה זמן.