• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

השלטונות הרסו שכונה בכפר

עטייה אלאעצם, יוסף אלגזי, חיה נח

בהוראת משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל, נהרסה כליל שכונה בכפר הבדואי הבלתי מוכר טוטאייל אבו ג`רואל בנגב. בשכונה מתגוררות 19 משפחות. הכפר שוכן סמוך לכביש 40 ומזרחית לו, בקטע שבין צומת להבים לצומת גורל.

       

זה קרה ביום רביעי 6 בדצמבר 2006. בסביבות השעה 06.30 בבוקר, כשחלק מתושבי הכפר עדיין ישנים, המהרסים, בחיפוי כוחות משטרה גדולים, הסתערו על הכפר. הנשים והילדים שרעדו מפחד, צווחו וקראו לעזרה, רוכזו באחד האוהלים ואילו הגברים רוכזו באוהל אחר.

        המהרסים, מצויידים בכחצי תריסר כלים כבדים, הרסו את כל המבנים שהיו במקום, 19 במספר, קרוואנים, צריפים, פחונים, אוהלים ובית אחד מבלוקים. במבנים אלה חיו בני אדם וכן בהמות משקי הבית שלהם, כבשים, גמלים, חמורים, כלבים. המהרסים לא חסו גם על שובחי יונים. במזיד, הם הקפידו לנתץ ולעקם חלקי מתכת ועץ, קירות וגגות מפח, צנורות וכדומה, כדי שלא ניתן יהיה לעשות מהם שימוש חוזר. תושבים מעידים שנהרסו גם מבנים שלא הוצאו נגדם צווי הריסה מטעם בית המשפט, צווים מינהליים וצווי התראה.

        בתום ההרס, בשטח נותרו פזורות ערימות שברי עצים ומתכת, גלי בלוקים, וערימות מטלטליהם של התושבים. מבחר צילומים מההרס ניתן לראות באתר הפורום לדו-קיום בנגב לשיוויון אזרחי.

         בתום ההרס, נותרו כמאה וחמישים בני אדם, נשים גברים וטף, ללא קורת גג. כמוהם גם בהמות משקי הבית שלהם. בעקבות ההרס, לשאלות כתבים, מדוע השלטונות לא דאגו לתושבים שבתיהם נהרסו לדיור חלופי, אנשי משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל טענו שמדובר ב”פולשים”, ולכן הם אינם חייבים לדאוג להם לכל דיור חלופי.

בבקשם להפריך את הטענה הכוזבת של השלטונות, כי מדובר ב”פולשים”, דוברי התושבים, מבני שבט אלטללקה, עגיל אלטללקה וסגר אלטללקה, סיפרו, כי הכפר שלהם חי וקיים באזור הזה מזה דורות. בחודש נובמבר 1951, בפקודת המימשל הצבאי, תושבי הכפר שלהם, כמו התושבים של כפרים בדואים נוספים בסביבה, סולקו ממקומותיהם. בכוח, הם  הועלו על משאיות צבאיות ופוזרו במקומות שונים באזור הסייג. תוך כדי העקירה, החיילים ירו בחמורים, בכלבים ובבעלי חיים אחרים, וגרמו נזקים כבדים ברכוש. לעתים, העקורים יושבו בשטחים מתוכם סולקו בדואים אחרים בזמן המלחמה ב-1948. תושבי טואייל אבו ג`רואל פונו לאזור חורה-מיתר למקום המכונה טואייל אלמחזי. השלטונות הישראליים הבטיחו למפונים, שהעברתם למקומות החדשים היא “זמנית”.

זה היה גם גורלם למשל של בני שבט אלעוקבי באזור ואדי אלעראקיב שאחד מצאצאיו, נורי אלעוקבי, מקיים מאז חודש אפריל השנה שביתת-שבת בשטח עליו עמד כפר השבט שלו והוא דורש להחזיר את בני שבטו לשטח ממנו נעקרו בכוח וברמייה לפני 55 שנים.

כאן המקום לציין, כי לאחר שהבדואים הועברו למקומות אחרים, הוחק חוק רכישת מקרקעין, אישור פעולות ופיצויים תשי”ג-1953. חוק זה העביר לבעלות רשות הפיתוח כל נכס ששר האוצר העיד עליו כי נתקיימו שלושה תנאים: ב-1 באפריל 1952 לא היה בחזקת בעליו, שימש או הוקצה בתקופה שבין 14.5.1948 ל-1.4.1952 לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או בטחון, וכן שהשטח עודנו דרוש לאחד הצרכים האלו. בזה האופן הופקעו כ-100,000 דונם באזור זה וקרקעותיהם של כמאתיים וחמישים כפרים ערביים שניטשו או תושביהם גורשו (סברי ג`רייס, הערבים בישראל, 1966.) במסגרת חוק זה הועברו לרשות הפיתוח כ-1,25 מיליון דונם לשם בניית ישובים יהודיים ויעדי פיתוח חיוניים (הופננוג 1991). מיותר לציין שבאזור טואייל אבו ג`רואל מעולם לא נעשה כל פיתוח ליישובים או ליעדי פיתוח חיוניים, ובשנים האחרונות הקרן הקיימת לישיראל ביצע נטיעות מסיביות כדי לסלק את הבדואים מהאזור.  

כשלושים שנים אחרי עקירת תושבי טואייל אבו ג`רואל מכפרם, אחמד חוסין אלטללקה, מזקני השבט שב לאדמתו בטואייל אבו ג`רואל והקים עליו מחדש את ביתו. כעשירים שנים מאוחר יותר, צעירים מבני השבט הצטרפו אליו יחד עם משפחותיהם. העובדה שהשלטונות שללו מהם שירותים אלמנטריים לא הרתיעה אותם.

בחודשים האחרונים, משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל הגבירו את הלחצים שלהם על תושבי הכפר בדרישה שיהרסו במו ידיהם את המבנים בהם הם חיים, הם ובהמות משקי הבית שלהם, ולא – הם איימו – הם יהרסו אותם בעצמם ויטילו עליהם גם את הוצאות ההריסה וגם קנסות כספיים כבדים. בחורף 2005, בהוראת השלטונות, נחרשו והושמדו שדות חיטה שלהם זמן קצר לפני הקציר.

השלטונות הרסו את השכונה בכפר טואייל אבו ג`רואל ביום רביעי 6 בדצמבר. יומיים לאחר מכן, ביום שישי 8 בדצמבר, כאשר ביקרנו בכפר בכוונה לראות ולדווח על ההרס והחורבן, גילינו שהתושבים לא נכנעו לגורלם ולא נטשו את המקום. אנשי הכפר מקימים ביחד, מחדש,  מבני מגורים. ואילו נשים תופרות יריעות מיוטה ומפלסטיק כדי להכין מחסות למקרה של גשם. “התושבים”, הדגיש, עגיל אלטללקה, “נחושים בדעתם לא לעזוב את האדמה שלהם שממנה רוצים השלטונות לעקור אותם פעם נוספת”.

כנראה שיעניין אותך גם: