חיים את הרגע, ממשכנים את העתיד*
אנו חיים בטוב שבזמנים, אנו חיים ברע שבזמנים – אם יורשה לי לשאול את משפט הפתיחה של ספרו של צ`רלס דיקנס, “בין שתי ערים”.
מצד אחד, עושר שלא היה כדוגמתו בישראל; מצד שני, עוני שלא היה כדוגמתו בישראל.
מצד אחד, אלפי מיליונרים חדשים; מצד שני, מיליון ושש מאות אלף נפש החיים מתחת לקו העוני.
מצד אחד, מנהלים בכירים שעלות שכרם החודשי גבוהה מ-2 מיליון ₪; מצד שני, מאות אלפי שכירים שיוכלו להגיע לסכום זה רק אם יעבדו ברציפות מגיל 25 ועד גיל 60, כמעט.
מצד אחד, התעשרות של העשירון העליון, ובייחוד של המאון העליון; מצד שני, הצטמקות של המעמד הבינוני.
חלק מן ההסבר לסתירה לכאורה זו טמון בכך שהצמיחה שאנו חווים מובלת על ידי מספר קטן של ענפים, ובראשם ההיי טק והפיננסים, בעוד שבענפים אחרים, הצמיחה איטית ומוגבלת. ההיי טק מושך השקעות פרטיות, כוח אדם משכיל ותמריצים ממשלתיים – ומייצר נכסים רבים. אבל שלא כמו בארצות אחרות, בישראל מהפיכת ההיי טק מוגבלת במידה רבה לענף ההיי טק עצמו, והיא אינה חודרת די לענפי משק אחרים.
חלק נוסף של ההסבר טמון בכך, שכדי לדרבן את הצמיחה, הממשלה נוקטת במדיניות של צמצום תקציבי. מדיניות זו נועדה להוזיל את עלות ההון, לחזק את דירוג האשראי של ישראל ולעודד השקעות. אלא שבו בזמן היא גם יוצרת משבר תיקצוב עמוק במערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, השיכון ורשת הביטחון הסוציאלי. פגיעתו של משבר תיקצוב זה קשה במיוחד במעמד הבינוני וברבדים הנמוכים יותר.
התוצאה: ישראל ממשכנת את עתידה על חשבון “עשיית מכה” כספית בהווה ועל חשבון מדיניות חוץ אזורית המתבססת על שימוש תדיר בצבא ועל הנצחת השליטה בשטחים הפלסטיניים באמצעות התנחלויות.
מישכון העתיד בא לידי ביטוי במיעוט של השקעות: ישראל אינה משקיעה די בפיתוח כלכלי רחב. בעלי ההון משקיעים בהיי טק, בפיננסים ובחו”ל – ואילו הממשלה, במקום לאזן את התמונה, מצמצמת את השקעותיה במרבית התחומים.
צמצום ההשקעות ניכר בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה. כאן, אין מדובר בהוצאה תקציבית גרידא אלא בהשקעה. בחינוך טמון העתיד של המשק והחברה בישראל. והנה, החינוך וההשכלה הגבוהה סובלים ממדיניות הצמצום התקציבי – אותה מדיניות המפיחה רוח במפרשי הצמיחה.
*את המסמך המלא ניתן למצוא

