התפכחנו, שוב
זהו פורמט קבוע, שחוזר על עצמו באופן מוקיוני ומגוחך ממש, וכדי להבין את השלד הבסיסי שלו כל מה שצריך זה לאמץ מעט את הזיכרון. ואפשר אף להביט מעבר לסף ולראות כיצד אותם אלמנטים של הולכת שולל פועלים מעבר לגבולנו, בדמוקרטיות אחרות, ובפרט בארה”ב הנשגבת, שבימים אלו שרויה עמוק בסאגת `התפכחות` משל עצמה ממרחץ הדמים היקר והמייאש של עירק.
ההתפכחות מהווה אלמנט חשוב ביותר במרכיב הסיפורי של דראמות משובחות. הגיבור הדרמאטי, לאחר שלב ראשוני של אופוריה, ימצא את עצמו בקונפליקט פנימי מייאש ומורט של מבוכה וזעם, שלאחר שימצה את שיאו יסתכם באיזו חוויה פיוטית של מוסר כליות והתעוררות נפשית, המתבטאת בחרטה והודאה בטעות. ההתפכחות מהווה מעין גאולת נפש של הגיבור, המזכך את נשמתו ע”י הכרה בחטאיו ובחולשותיו, בהתגברות על הייאוש ובאימוץ מחודש של התקווה המעניקה חיים. בדראמות העתיקות יותר, היה סיפור שכזה עשוי להסתיים במעין מחווה טקסית של הקרבת קורבן לאל, שלאחריה היה הגיבור יכול לסור אל חייו נקי ממטען העבר, תוך כדי שהמסך יורד מול עיניו הנוצצות מדמעות של הקהל הנרגש. ואכן, מה יותר קל מאשר להקריב אל המולך כמה אישי ציבור קלי משקל, ולאחר מכן לרוות מהעונג של לב נקי מייסורים, לאחר שרק לפני פחות משנה היו סדורים אותם ההמונים בשורות העידוד הצווחניות שקראו לדם ולאש ולמלחמה עכשיו עכשיו עכשיו, כי אין ברירה, כי אין ברירה… ההפגנה הזו היא ככל הנראה מעין סימן נבואי לכך שהמעגל עומד להגיע אל סגירתו. כי כל מלחמה מתחילה בקרבנו בהתלהמות מאוגרפת, ובמעין להט רומנטי זך עיניים של מלחמת קיום. ובטרם נאמץ מותננו ונפשנו ונעז אפילו לבקש להבין את רצף ההתרחשויות, כבר ירעמו התותחים, ומטוסים יעמיסו מלוא טוב חומרי נפץ משמנה וסלתא של תוצרת חברות הנשק, ופצצות ינחתו על אזרחים בטווח שבין חיפה וביירות… וברחובות תלהטנה רוחות של רהב, ואיזו חוויה אורגזמית של שנאה/אהבה תשרה בכל מקום. עלוני התעמולה, שמכנים עצמם עיתונים, יצבעו כותרות אדומות לרוחב העמוד ויקראו להפגיז ולהכות, וישתמשו ברוב רצינות במונחים סינטטיים שמורחים שעווה של פז על מציאות הדם והרצח, ויבטיחו לציבור מלחמת בזק גואלת שתחסל ותשמיד אחת ולתמיד ותציל אותנו מרודפינו המרושעים. במסך הטלוויזיה יעמדו כתבי הביטחון סתורי בלורית ועטופי שכפ”ץ ויקריאו טקסטים מוכתבים כמו קריינים של יומני חדשות באיטליה הפשיסטית, ואל תוך המרקם הגועש והצמיגי הזה תבקש לשווא שאלה אחת קטנה להבקיע דרך ולהופיע: למה בכלל פורצת המלחמה הזו? ולאחר שחולף הזמן, והבטחת הגאולה מבוששת להתקיים, וקול שוועת הסובלים במקלטים וקרובי ההרוגים עולה כענן אל הרקיע, הופכת ההתלהבות הצווחנית הזו לאיזה מבע של ייאוש נבוך. והנה, מגיע ה`כישלון`. נכשלתם, נכשלו, נכשלנו… רה”מ נכשל, הרמטכ”ל, אלוף הפיקוד… נקים מיד וועדת חקירה. ההמונים יוצאים אל הרחוב, והתקשורת משילה כבהיסח הדעת את בגדי החן והפומפונים של להקת המעודדות, ומציבה את עצמה כקולם של `הלוחמים השבים מהקרב`, של `משפחות הנפגעים`, של `הציבור הדורש תשובה`… ומבוכה פנימית מנקרת בקרביים, אך לא ידברו על אובדן חושים כללי, על הולכת שולל המונית, על תרבות מלחמה השוררת באינסטינקטים החברתיים שלנו. לא תישאל השאלה, כיצד זה שוב קורה לנו שהולכנו שולל.
לא יבכו את הטרגדיה המוסרית של לשלוח צעירים לעוד מלחמה מיותרת, של הקרבת תושבי הצפון, של הרג הילדים בלבנון והטרור שהונחת על האוכלוסיה שם ע”י צה”ל; לא ינסו לרדת לשורש המלחמה הזו, שתוכננה עוד הרבה לפני חטיפת החיילים (עפ”י הודאת אולמרט עצמו- מה שהיה אמור להקפיץ עיתונות אמיתית על רגליה); מדוע היא תוכננה, ואילו אינטרסים הייתה אמורה לשמש?- זו שאלה פשוטה בתכלית, אך קריטית אם מבקשים למצוא מרפא אמיתי. מהו המנגנון הזה, הפועל בקרבנו, המחייב אותנו למלחמה מדי כמה שנים? מה הקשר של המלחמה למנגנוני הכוח הפנימיים בישראל, לממסד האמריקאי, לחברות הנפט, לתאגידי הנשק? מה הקשר בינה לבין העימות המתלהט עם אירן- שבה מבקש ג`ורג` בוש להשקיע את צבאו במלחמה נוספת, רויית דם ורווחים?
וכיצד, בכלל, הופך עימות עם ארגון גרילה של כמה אלפי לוחמים למלחמת גוג ומגוג, שהרטוריקה הנלווית אליו גוברת על רמות ההיסטריה של מלחמות העצמאות ויום כיפור? מה, למען השם, מניע את גלגלי הטירוף הללו? אבל לא כך משתלשלת הדראמה הדטרמיניסטית הזו. עפ”י כלליה, `ההתפכחות` הזו, שמושתתת על רגשות מחאה כנים ועמוקים, היא לא יותר מאשר קתרזיס ציבורי שנועד לקיים מעין הליכים של ניקוי אורוות וחשבון נפש, אך אסור שתסכן את המנגנון עצמו. זוהי מכונה שמווסתת אנרגיות חזקות של מרי למפגן מרהיב ומרגש של דרישת קורבן. בארה”ב יפרוש ג`ורג` בוש לחוותו הטקסנית נכלם ונוגה כנשיא בלתי פופולארי, לאחר `התפכחותו` של הציבור האמריקאי, אבל המנגנון שגרר את האמריקאים אל עירק, בתצוגות מבישות של שקר ותעמולה, עודנו פועם וחזק מאי פעם, ובעוד כמה שנים ייפתח שוב מעגל ההזיה, כששחקן אחר מגלם בה את הדמות הראשית.
בישראל, ידעכו להם אולמרט ופרץ אל מחוזות השיכחה הציבורית, ופקידים אחרים ילבשו את חליפותיהם, כדי להנות מעונג השררה הטקסית בעודם אוחזים את אותה חותמת (מגומי, ממתכת או מכל חומר אחר), שעברה אליהם כלפיד בוער בין רצי האולימפיאדה. ולאחר היעלמות הדמויות הללו מהבמה, ולב הציבור יפעם מחוויית כוחה של הדמוקרטיה, יניע מחדש המנגנון הישן והרע את מנועיו כדי לסדר לכולנו, אי שם בנדבכיו של העתיד הקרוב, את המלחמה הצודקת הבאה.


