סיכום הארוטיקה של הכיבוש - פוליגמיה
<StrippedTag/FONT>
כולם מדברים על המלחמה בקיץ. לחשושים, ציפיות, חרדה ובעיקר הרבה עניין. ההסלמה בין הישראלים לפלסטינים איננה מתבטאת במספר הקסאמים או כמות הדם, היא מתבטאת בעוצמות, בהחייאת החושניות שהולכת ונגמרת. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
לוחות המודעות בירושלים מלאים בכרזות מפתות שקוראות לחומת מגן 2 בעזה ומנגד, תיבות הדואר האלקטרוני של קהילת השמאל מתפוצצים מהזמנות לחגיגות הארבעים שנה לכיבוש. ביום שישי הקרוב יקיימו “ארגוני הזכויות” בהנגר 11 מופע חסר תקדים של ארבעים שנה לכיבוש. גם בלונד רדהד מגיעים לארץ יחד עם פסטיבל ישראל בירושלים. מצבור האירועים הזה, הוא שלב אחרון בארוטיקה של הכיבוש. מערכת היחסים המשוגעת, רכבת ההרים של הסבל הסקסי שיכול לפרנס 40 פסטיבלים של סרטים דוקומנטרים, אחד לכל שנה, מגיעה לקיצה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
עכשיו, כשהכל כבר נאמר, גם על ידי ראש השב“כ על תפקידו למנוע חתירה פוליטית כנגד היותה של ישראל “יהודית ודמוקרטית”, והכל כבר נצפה, גם בסרטים דוקומנטרים וגם בכל ערוצי הטלוויזיה הישראליים, החושניות מאבדת גובה ומקבלת “מכה קטנה בכנף המטוס” בלשונו של חלוץ. אפילו מכונת ההרג של “החיסולים הממוקדים”, אחרי שעברו את המכבסה של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק, שהיתה מזרימה דם חדש לרומן הדועך, מעת לעת, זוכה לסיקור של ארבע שורות וחצי בעיתונים. אפילו ה”סיכון הבטחוני” הפך להיות עניין אקדמי. גם בחוג ללימודי בטחון באוניברסיטת תל אביב וגם במכון ון ליר. סוף עידן “פעילות השטח”. הגיע עידן הכנסים והדו“חות. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
וכשנגמרת התשוקה, כששגרת האלימות מעוררת פיהוק, חייבים להסתכל החוצה. טילי השיהאב האיראניים עם ראשי הקרב הגרעיניים, המבט המתלטף על הנוף הסורי, האדום והכתום הבוהקים על מסכי הטלויזיה המציירים את פגיעות חיל האוויר הישראלי בלבנון. עד עכשיו הם היו רק פנטזיות, המתעוררות מידי פעם, סטוצים חסרי משמעות מלבד ההרס, כשהרומן האמיתי התרכז בגדה ובעזה, מייצר לעצמו עוד מוקדי עניין, רק שגם שם הסבל הפך לשעמום חד גוני, חסר אדרנלין.כמה אפשר להתעסק בעניינים הביתיים האלה של “מרקם חיים”? <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
שמות חדשים, מקומות חדשים, תשוקות שרואים באינפרא אדום, נאומים סוחפים. הרומן הולך להפוך לפוליגמיה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
ואם עמנואל ולרשטיין ראה את היחסים הבינלאומיים כמערכת אחת היוצרת שיקוף של כוחו של ההון המבקש לנהל את העולם, הרי שהמבט האירוטי מבקש פרטנרים גדולים יותר, רציניים יותר, רולטה של ממש, מערכת יחסים פוליגמית שתפתח את העולם מחדש. איפה שהאלימות היא אלימות, חזקה, אלוהית, כמו “זעם האלים” המגיע מהשמיים, לא “קפאון החיים” המתיש של המחסומים, והמאבטחים והגדר והכבישים והאיחוד משפחות והמשרד פנים וההיתרים ודוחות התנועה והפלישות של עטרת כהנים לבתים ברובע המוסלמי ואוף, בתי המשפט הצבאיים. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אבל הפוליגמיה איננה רק נובעת מהשעמום. היא נושאת עימה זכרון הסטורי של תשוקה אמיתית. כזאת שהיתה פעם למעצמות. אלו באירופה. להתרחב, להתרחב, להפוך את הזירה לגדולה יותר, את הכללים למסובכים יותר, איפה שמשחקים אמת או חובה, אבל משקרים רוב הזמן למי שמשלמת את המחיר. הכיבוש התחיל לשעמם גם את מי שמתפרנס ממנו, מימין, משמאל וגם את אלו שסתם בעניין בשביל הכסף מהבטון או הנשק או הייעוץ הפוליטי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אם לוקחים ברצינות את התזה של ג“ימס רון (בספרו Frontiers and Ghettos – The Violence in Serbia and Israel) שמשווה אלימות של מדינות מול אוכלוסיות שהיא שולטת עליהם ברמה המקומית, בצורה שהוא קורה לה “גטו”, אל מול האלימות שיש לה מולה “חזית”, הרי שהקיץ הקרוב, רווי הפרטנרים בחזיתות, הוא היציאה מה”גטו” של הארוטיקה של הכיבוש, שהחזיקה את מערכת היחסים באמת הרבה זמן, אבל איבדה את חינה. עבור מי שמייצר אותו, עבור מי שנאבק בו, עבור הפרשנים וגם עבור התורמים. זוהי היציאה לעבר החזית. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
בעידן הפוליגמיה אין לדעת מה יקרה. האם תהיה גלובאליזציה של הארוטיקה של הכיבוש? או האם למרות שהוא ימשיך להתקיים, היא תהפוך לנוסטלגיה? כמו שביום שישי יחגגו “ארגוני הזכויות” את הכיבוש בהנגר 11 בתל אביב בזעיר אנפין, נטולי ציבור, כך המלחמה הפוליגמית תיחגג על מסכי הטייסים דרך אמצעי ראיית הלילה. לא יהיו שם פלסטינים, לא יהיה שם ציבור בכלל. כמו שאומר ברכט “הציבור רק מת”, הוא לא ממש רלוונטי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>


