חברי היקר יוסי יונה, עורך ניתוח מקיף ומעניין של סאגת עמיר פרץ – “הטרגדיה של פרץ ושלנו” ב Y-net
“עריקתו המבישה של שמעון פרס עם שני מקורביו, דליה איציק וחיים רמון, למפלגתו החדשה של אריק שרון, סימנה את המגמה. בעקבותיה חלה נטישה המונית של מפלגת העבודה, בעיקר על ידי “תומכיה המסורתיים” שפעם היה מותר פשוט לכנותם “אשכנזים” והיום הם מכונים בלשון סתרים המובנית לכולם, “ישראל הוותיקה”. אף שנטישה זו קוזזה על-ידי תומכיה החדשים של העבודה, רובם מזרחים – הישגי המפלגה בבחירות הכלליות תחת הנהגתו של מנהיג הפועלים לא היו ממש מרשימים; עם 19 המנדטים שבהם זכתה, לא ניתן היה לשנות עולם ואף לא להנהיג מדינה. למרות רף הציפיות הנמוך והלגיטימציה הציבורית המוגבלת, קיבל פרץ את הזדמנות חייו. אולם במקום לנצלה, הוא החל בסדרה של משגים קרדינליים, שעלו לו בהמשך במנהיגות המפלגה”.
כצפוי אזכור “השד העדתי” מצליח להוציא לא מעט גזענים מהמערות. אחת התגובות החביבות עליי בהקשר זה, מלבד התגובה “אני מרוקאי מצליח שנשוי לפולנייה ומעולם לא חשתי אפלייה”, היא, לאחר שרשרת של כ 180 תגובות גזעניות, המגיב ה 181 כותב שצריך להפסיק לכתוב על העניין העדתי כיוון שזה אולי היה נכון לשנות החמישים, אבל בכלל לא רלוונטי היום.
בינתיים בסיבוב השני מתפקדי מפלגת העבודה יצטרכו ללכת לקלפי לסיבוב נוסף, לבחור בין שתי התקוות הלבנות, בין הבננצ`יק ממעגן לבין השען ממשמר השרון, בין האדמירל לגנרל. מה שאירוני ועצוב זה שייתכן שהמתפקדים הערבים, החיילים של פואד, הם אלו שיכריעו מי הגנרל שיעמוד בראשות מפלגת העבודה.
באשר להיצע האידיאולוגי העומד בפני המתפקדים, הבחירה אינה עשירה במיוחד, או כפי שנוהג לומר פרשן ספורט וולגרי במיוחד, הבחירה היא בין “כלום לשום דבר”.
בכל מקרה ימים אינטנסיביים מאד עומדים בפני הטל זילברשטיינים, הספינולוגים, הפרשנים וכתבי החצר לענייני מפלגות, שרובם המכריע התגייס לקראת הסיבוב השני למחנה ברק.
היום מופיעה ידיעה ב Y-net, מקום צפוי לידיעה מסוג זה, ש”מעריב” מפסיד כסף, לפני מספר שבועות העניק עורך העיתון, אמנון דנקנר, ראיון ארוך למוסף “פירמה” של “גלובס”, בין השינויים המבורכים שהוא זקף לזכותו הייתה הפיכתו של בן כספית, שעד לכניסת דנקנר נחשב לעיתונאי זניח במערכת, לאחד העיתונאים החשובים ביותר במדינה. על מנת לעמוד על האתיקה המקצועית של “העיתונאי החשוב במדינה”, הנה ידיעה על הופעתו בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת.
” בתוכניה המקורית של הכנס צוין אמנון דנקנר עורך “מעריב” כאחד המשתתפים במושב המקדים. בפועל מי שהגיעו לצפות במושב גילו שהעיתונאי בן כספית מ”מעריב” הגיע במקום העורך. כספית הצליח להדהים את הנוכחים כאשר הצהיר: “חשבתי שמשפט רמון הוא שערורייה, וכתבתי במטרה להשפיע על בית המשפט”. הוא הוסיף כי החלטתו של בית המשפט להרשיע את רמון מצביעה על כך שבית המשפט אינו מושפע מפרסומים”.
אין לי מחקר מדעי בעניין, אבל ההשערה הלא פרועה שלי, היא שלעלייתם של כספית, מרגלית ודומיהם ב”מעריב” יש קשר לנפילתו הפיננסית.
ובעניין דומה, הבוקר במאמר ב”הארץ”, “משתפי הפעולה”, דר` אורית גלילי צוקר, מדווחת על מחקר אמריקאי מעניין על תרומתם של חוקרי מדע המדינה לשיח הציבורי.
שאלת המחקר הייתה “האם חוקרי מדע המדינה המתראיינים באמצעי התקשורת והמשמשים פרשנים למציאות הפוליטית – שלעתים הנה מורכבת מאוד – עומדים ב”משימה” שהם נוטלים על עצמם וממלאים אותה בהצלחה”.
היא כותבת ש”מסקנות המחקר היו בוטות, חד-משמעיות ומאוד לא נוחות. נקבע כי אנשי מדע המדינה, המופיעים לעתים קרובות באמצעי התקשורת, מתפקדים בסופו של דבר כשופר של המציאות הקונסנסואלית וכמשתפי פעולה עם בסיסי הכוח הקיימים. נדיר, כך גורס המחקר, למצוא הבדל בינם לבין העיתונאים הפוליטיים. גם הם – כמו הפוליטיקאים והעיתונאים – מוצאים עצמם שקועים במרוץ של הפיכתם לדמויות פופולריות. לצורך כך, הם נגררים בדברי הפרשנות שלהם להעצמה ולדברור של מוקדי הכוח של השלטון, ומספקים בראיונות אמירות פופולריות התואמות את המכנה המשותף הנמוך הרחב. כך, הם מועלים במשימה שלשמה הם מוזמנים ובתפקיד שמועידים להם המרחב הציבורי והחברה האזרחית; למעשה, אין להם שום תרומה בעיצובה מחדש של המציאות”. ולנו יש את חנן קריסטל.