הביקורות עד כה על כתבת יומן השישי של יורם בינור לערוץ 2 בהשתתפות יגאל סרנה פספסו את העיקר.
היתה זו כתבה שממנה רואים את הכיבוש לא דרך האמירות אלא דרך הדינמיקה: ההעמדה, בחירת המשתתפים, נקודות המבט של המצלמה. ומה שראו, אלף מלים לא תוכלנה לתאר. שכן לסרנה לא באמת היה משהו אמיתי להגיד על הכיבוש, משמעותו, תכניו; בשוט האחרון, מביטים על שכם מלמעלה, הוא בסך הכל אמר כמה מלים ריקות בסגנון “אני רוצה לדעת איך הגענו לכאן”. אבל ה”איך” שבו הוא אמר זאת שווה הכל.
יחסי הכוחות בכיבוש התבטאו בכתבה דרך יחסי כוחות מגדריים. קודם כל – מדובר בכתבת `אחוות גברים` מובהקת. בטנק במילואים, במסע-שטח של אופנועים במדבריות הירדניות (כשם שעשה לפני כשבועיים צביקה יחזקאלי בערוץ 10) או במקרה שלפנינו – זהו אותו פרוטוטיפ: מספר גברים “לבדם” ב”עומק” ה”שטח”, ואם ה”עומק” רומז לחדירה מינית, ה”שטח” (ולא במקרה השטחים הכבושים נקראים תמיד רק `שטחים`) הוא נשי-מיתי: פראי (כלומר נראה חסר-חוקים), עוין וקשה למעבר.
אבל אני לא מדברת רק על התופעה המוכרת של פמיניזציה של האויב, אלא גם על ההיעדר המוחלט שלו.
מהכתבה – זו כמו אחרות – נעדרו לחלוטין נשים, כשם שפלסטינים נעדרים תמיד מהשיח הישראלי על הכיבוש ומהכיסוי העתונאי של חדשות הנוגעות לחייהם באופן ישיר. אבל גם פלסטינים עצמם, באורח פלא (בכל זאת, כתבה בלב נאבלוס) השתתפו במחזה של יום שישי האחרון רק על רקע שחקני משנה מתחילים, או אולי אפילו פועלי-במה בלבד.
כך למשל בסצנת בית המרחץ. שני הגברים – יורם בינור ויגאל סרנה – עטויי מגבות לאזור חלציהם, מכוסי אדים מהבילים בחמאם של שכם. אני כבר לא מדברת על כך שהם מנצלים פריוילגיה עתונאית להיכנס לשם לצרכי הנאתם הפרטית (והם וודאי יגידו שזה חלק מה”כיסוי”. כיסוי וגילוי ביד הלשון..). באותה סצנה הם זכו למסאג` מן הבלן המקומי. בינור וסרנה התלוצצו כאילו המסאז`יסט “מחזיר להם” במכות על המחסומים, עצי הזיתים העקורים וכו`. ברור לחלוטין שאם היה סבל בסיטואציה שצולמה, הוא לא היה של בינור וסרנה. אבל אנחנו לא יכולים לדעת מה הרגיש הבלן לגבי שני הבליינים הישראלים ש`קפצו לביקור` בעסק שלו. אולי הוא היה מעדיף לא “לתת שירות”. אבל במקום לשאול אותו על עצי הזיתים, המחסומים “וכולי” – הם התנדבו לדבר בשמו. ברור. בשביל מה? אנחנו הרי יודעים מה הם עומדים להגיד ממילא, מה הם חושבים, מה הם בטח מרגישים. בואו נצלם את עצמנו. מה – אני לא יותר סקסי במגבת?
הדובדבן לקינוח היה תצפית מנקודת מבט גבוה/פאלית על העיר הכבושה והשקועה שלמרגלותיהם, תוך הרהורים נוגים, שבהם הצליח סרנה לומר ולא לומר שום דבר משמעותי על הכיבוש, כפי שכבר ציינתי. אכן, לאהרה`לה ברנע הייתה סיבה טובה לחייך במתק שפתיים באולפן, עם תום שידור הכתבה. ואם לא הספיקו שני הגברים שהופיעו בה, קיבלנו אחר כך עוד כמה דקות איכות עם יורם בינור ואהר`לה ברנע – זוגיות גברית נוספת – שבה שאל ברנע את בינור על כך שהוא כבר שנים מסתובב שם ב”שטחים”, ומה
לדעתו חושבים עלינו הפלסטינים, וכו` וכו`.. כלומר הראיון היה רק הגברה של הכתבה המשודרת, ולא חידש עליו כלום – לא בגישה או בזוית המבט, לא בשאלות ובתכנים ואפילו לא בבחירת דמויות ההגשה