• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בחזרה לרחם

שניר חסין

ב-12 ליולי בשנה שעברה, המלחמה תפסה אותי לא מוכן. בזמן אירוע משפחתי שנערך בי-ם, ישבתי לשולחן עם קרובי המשפחה שלי מצפון הארץ ורסיסי המידע שהגיעו ממקורות ומקשרים לא קשרים הצביעו על מלחמה מתקרבת ועוררו פאניקה כנה. “עכשיו זה רציני”, “אנחנו לא יכולים לחזור לשם”, זה כל מה ששמעתי שוב ושוב. בשעות שלאחר מכן קולות האזעקה בקעו מכל טלויזיה ואוששו את החשש. התחושה כי הפעם “אי אפשר שלא להגיב”, תחושה שרירותית שנוצרה במהלך כל השעות המתות באולפנים, כנראה כתוצאה ממידע פנימי על מידתיותה (או חוסר מידתיותה) של התגובה הצבאית המתוכננת פשטו לכל עבר ואני עמדתי אל מול כל זה חסר אונים, לא בטוח שאני מבין לאן כולם הולכים לי פתאום.

מלחמת לבנון ה-2 היתה מלחמתי ה”אמיתית” הראשונה כאדם בוגר וביליתי אותה בדירתי המצומקת בתל אביב עם כמה מבני אותה משפחת פליטים מבוהלת. באותם ימים מקוללים ביולי שעבר, בהם הרגשתי, כנראה מתוקף המעמד, שהתנגדותי למהלך הצבאי האווילי ההוא הושתקה באלימות ע”י שיח ציבורי חרש ועיוור, הצלחתי בכל זאת להבין משהו על אבני היסוד מהן בנוי המיליטריזם הישראלי החדש שלא ניתן לחלץ מאין ספור הדיונים המושכלים על ששת הימים או בן-גוריון.

בדרך כלל לדיונים על הזהות המיליטריסטית שלנו יש נטיה להסתיים אחרי כמה משפטים בנאליים. “כן, אנחנו חברה צבאית ואלימה, אין מה לעשות” ועוד כמה קלישאות לא מספקות מן הסוג הזה. “רגע ההסכמה להתגייסות למען מאבק מלחמתי הוא רגע שבו הזהות מכוננת על פי הקולקטיב” כן, גם את זה אני יודע, אך הסבר פסיכולוגי מהסוג הזה גם הוא כבר איננו מספק אותי. יעילותו הטוטלית של המנגנון המעצב במקרה זה היא המעניינת, ולא עצם קיומו של המנגנון הממשמע. נדמה לי כי אם נתעסק קצת בפירוק נקודת האפס השרירותית של היציאה למלחמה וננסה להבין אותה בכלים חדשים, יימצאו עם הזמן גם הדרכים להתמודדות עם השיתוק המוחלט שהצליח להשתיק ביעילות מפחידה את רוב האזרחים, וגם אותי, בתוך ביתי (פרט להודעות זועמות באינטרנט ועוד הפגנה אחת מדכאת).שיתוק כוחני שהפך את רובנו המוחלט מאנשים פרטיים המתעניינים בסידורים היום-יומיים שלהם לחיילים צייתנים מן השורה. חיילים במובן הרגשי והממשי.

ברור לי לחלוטין שהמיליטריזם הישראלי איננו דבר חדש אך חשוב להבין באותה מידה כי במהלך השנים המיליטריזם אינו מוצר מוגמר, הוא מתחדש כל הזמן ואיתו מתחדשים בהתאם גם כלי החדירה שלו ללבבות, כמו גם סוג ומידת התחושות אותן הוא מעורר בנו.

המוטיבציה לנפק הסברים חדשים על מעין מיליטריזם של שנות ה-2000 שכזה נובעת בעיני קודם כל מהצורך לנסות ולתת מענה לאחת מהשאלות המרכזיות איתה מתמודד היום השמאל הישראלי, ונדמה כי להסברים הישנים שלנו נגמר הדלק הדרוש בכדי להגיע לתשובות אמיתיות לה. אנסה להסביר מדוע.


לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה, ואולי עוד קודם לכן, קו שבר מחשבתי עבר בחלוקות הפוליטיות שבתוך ישראל. נדמה כי אם את ההגדרות הישנות של החלוקה שבין ימין לשמאל אפשר לסדר סביב שאלת החזקת השטחים, לאחר שנת 2000, החלוקה סובבת סביב שאלת החשד. בצורה גסה ומוגזמת לשם הבהרה ניתן לומר כי `ימין` (אני מתכוון כאן לימין ושמאל ככיוונים מדומיינים ולא כחלק מקבלה של החלוקה המזויפת בין מפלגות בכנסת כמו שהיא היום) מצביע על כיוון של “פראנויה” ביטחונית ושמאל ככיוון של “זלזול” באיומים הללו. קריסת האידיאולוגיות. מהתובנה הזו עולות שתי שאלות מרכזיות: ראשית, מהו המניע לשינוי היסודי הזה שכמעט והעלים איתו את מחנה השלום הישראלי? ושנית, כיצד ניתן להתארגן מחדש אל מול האתגרים הנוכחיים מולם עומד השמאל הישראלי כיום? במאמר זה אני ארצה להציע את התפקיד המשמעותי שהמדיה, ובעיקר מהדורות החדשות, ממלאות בחיינו בעשור האחרון כסוג אחד של תוואי לתשובה.

החיבור שבין ההון ותפיסות העולם האופייניות לו לבין המיליטריזם הישראלי הוא חיבור מעניין וטרי יחסית שיש ברשותו ללמד אותנו לא מעט על דרכי ההתמודדות וההתנגדות לתופעה החדשה-ישנה ובכל מקרה – המאוסה הזו של התגייסות אוטומטית בזמן מלחמה. מצד אחד, בתקופה בה ההון מקבל ריבונות הולכת וגוברת על חיינו ואחראי יותר ויותר על הדימויים דרכם אנו מפרשים את המציאות, המיליטריזם הופך לסחורה בעזרתה אפשר, למשל, לשווק שניצל ביתי חדש תוך פריטה על כל המיתרים הרגישים ביותר בלבו של כל ישראלי. מן הצד השני והמשמעותי יותר של אותו מטבע, גם ההון משפיע על המיליטריזם אשר מקבל לשמחתו לגיטימציה מתחדשת כל העת ע”י דימויים תרבותיים “כלל ישראליים” הנוצרים עקב הצורך של ההון למכור על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר. זהו משחק תרבותי כפול שנדמה לי כי צידו האחרון נשאר מעט נטוש בדיונים אליהם נחשפתי עד כה.

כעדות פיקנטית להשתנותם של הכלים המיליטריסטיים, ניתן לספק כדוגמא את שידורי הרדיו בימים של פיגוע. המוסיקה המתנגנת בתחנות השונות, אשר פעם היתה על טהרת הרפרטואר המרטיט והישן, מתערבבת לה היום עם “סתם” שירים עצובים שדורשים גם הם את מקומם בלבבות החיילים הצעירים. כך, וזו עובדה, אפשר היום לראשונה להתבאס מפיגוע איסלמיסטי בתל אביב לצלילי להקת דפש-מוד. מגניב לגמרי. השופרים המיליטריסטיים החדשים מהסוג הזה יוצרים מצב בו להיות צעיר ומיליטריסט כבר לא דורש אותך להיות בוגר קיבוץ ששרת כקצין בשטחים הכבושים, יש כאלה שיאמרו שכלל לא צריך ללכת לצבא, להתעניין ב`מצב` ובטח שלא להצביע בבחירות כשכל הדימויים הנכונים מגיעים היום עד הבית, מתומצתים וארוזים באריזות מתוקות.”מיליטריזם 2000″.

במרחב התקשורתי הישראלי אנו מכירים לא מעט דוגמאות של `חזרה לרחם` מהסוג שחווינו ביום הקריאה למלחמה האחרונה – עמידת הדום בטקסי יום הזיכרון פעמיים ויותר כל שנה, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ובמידה מסוימת גם בחירת הכוכב הנולד הבא. למרות שכל הדוגמאות הללו ואחרות מעניינות בפני עצמן, בתוך שלל המנגנונים הממשמעים שעולם התקשורת החדש יוצר, תופס את סקרנותי אחד מרכזי יותר מכולם – המבזק, ואולי מה שמשסמל את כוחו יותר מכל – האות הפותח. העוצמה, הדרמה, התחכום שבמניפולציה הרגשית אותה רק מפיק מוזיקלי מוכשר במיוחד יכול ליצור קוראת לך בצורה חזקה וחד משמעית יותר מכל שאר הדימויים והמניפולציות המפורשות בהם אנו נתקלים, ולכן הוא כה מעניין לבחינה. אות המבזק הוא קול האזעקה המודרני, מאיים ומרתק, מפחיד ומושך, מקסים ודוחה. ההפכים המחזקים זה את זה יוצרים משיכה מסוג מיוחד, חדש, אמביוולנטי. זהו כלי שבמובן מסוים שואב את כוחו משורשיו הנמצאים אי שם ב`צפירה` המאיימת, אך למדיום החדש קיימת נגישות רחבה מאי פעם והויזואליות המהממת שלו מעניקה לו כוח רב הרבה יותר לנצל את מלוא הפוטנציאל הרגשי הקיים בנו. כמו כן, הכלי הכוחני הזה חודר גם אל קרב פלחים באוכלוסיה, בעיקר הצעירים שבהם, אשר מנגנוני הגיוס הישנים נתפסים בעיניהם כאנכרוניסטיים ושייכים לדורות הקודמים “שטופי המוח”. המבזק מאפשר לחבר שוב את חווית האיום הקולקטיבית לטבור של כל אחד ואחת. חבל טבור שמושך כשצריך, ואנחנו תמיד נהיה שם בשבילו, מוכנים לחזור הישר אל הרחם המיליטריסטי החמים בו ברור מיהם הטובים ובמי עליהם להילחם עד חורמה.


אם ניקח את התיזה שעוסקת בתפקיד המשמעותי של כלי התקשורת בתיווך תמונת המציאות העוברת אלינו צעד אחד קדימה, ניתן יהיה להציע כי במהלך העשור האחרון אותם מבזקים כוחניים בלתי פוסקים ועשרות מהדורות חדשות מנופחות (שנפחן נוטה שלא להצטמצם לאחר תום מצב החירום) ועתירות רייטינג מספקים לראשונה חומר גלם רגשי בלתי נגמר שמקיף את האיומים הביטחוניים ומעצים אותם כחלק מהאינטרס של ההון לפרוט על אותם מיתרי מיליטריזם חשופים שבהוויה הישראלית לצורך עוד קצת זמן לפרסומות. כך נחשף קשר אחד, פשוט וחסר מניפולציה בוטה, דרכו ההון מייצר מבלי משים פטריוטיות מסוג חדש. “מחנה השלום” עומד אילם יותר מאי פעם אל מול אוטוסטרדות האיומים, כשרובו הגדול של מחנה זה מצטרף אליה ואינו יכול להתנער ממלחמותיה חסרות התוחלת, אלא להיפך, ממשיך לצערי הרב להתגייס למענן בשם אחוות הקולקטיב, תוך כדי השמעה מפעם לפעם ברגעים של שקט יחסי ובדרך כלל למטרות פנימיות, רטוריקה אנכרוניסטית על פיוס וויתורים. עם כל הכבוד לרטוריקה הריקה הזו, ברגעי קריאה לדגל אותו שמאל יהיה הראשון להתהפנט מ”רגעי ההזדככות והאחווה”, להצדיק מלחמות מגוחכות, להילחם במערכותיהן, ממש כמו שהוא יהיה הראשון לגנות את מי שכן מתנער ממלחמות אלו. הכי נוח לחזור לרחם, כבר אמרנו.

חוסר הרלוונטיות של החלוקה בין ימין לשמאל דורש מאיתנו הסברים חדשים לאופן שבו מתארגן הכוח. השיתוק שרבים מאיתנו חווים אל מול החשש מהאיום הבא; שיתוק שגורם לנו לעמוד אל מולו כחסרי אונים נובע מהאופן שבו המיליטריזם החדש, מיליטריזם 2000, מצליח לחדור בצורות חדשות אל תוך הבסיס הזהותי של כולנו ולקרוא לנו אל קרבו מבלי שנשים לב לכך. נדמה לי כי עבודה הגותית שראשית תחשוף, ושנית תציע דרכי התנערות משלל האופנים החדישים בהם המיליטריזם ממשמע אותנו בעת קריאה, תהא מגוחכת מהותה של קריאה זו ככל שתהא, חייבת להיכלל כחלק מהדרך עליה אמור לעבור השמאל הישראלי לפני שיוכל להפוך שוב למשמעותי ורלוונטי.  תרשו לי לסיים בפראפרזה על השיר הידוע שאהוב כל כך על תרמילאים ישראלים, בני גילי, בזמן כיבושיהם התרבותיים עיירות חדשות מהודו ועד לבוליביה – הכיבוש כבר בן 40, הילד בן 30, יש לו חום גבוה, והוא עדיין שוכב לו על הספה בבית הוריו, מוכן לקריאה.

כנראה שיעניין אותך גם: