למי שלא צפה בסרט “חיים של אחרים”, אני ממליץ בחום. אולם על האופן בו פועלים המנגנונים הטכניים והביורוקרטיים המאפשרים לשלטון לעקוב אחר כל תנועה של אזרחיהם אפשר ללמוד לא רק מתיאור קולנועי של החיים במזרח גרמניה הקומוניסטית. מידיעה ראשית בעיתון “הארץ” הבוקר עולה שאחד התנאים לקבלת זיכיון, שקיבלה כל אחת מקרטל החברות שמפעילות את רשת הטלפונים הסלולרית בישראל – סלקום, פרטנר ומירס – היה הטלת חובה להעביר לידי השב”כ נתונים על שיחות והעברת הודעות של לקוחות החברה.
על פי התנועה לחופש המידע, שחשפה את דבר קיומם של נספחים סודיים כאלה המצורפים לחוזים, גם ספקיות האינטרנט התחייבו עם קבלת הזיכיונות מהמדינה למסור לגורמי הביטחון – צה”ל, השב”כ, המוסד, משטרת ישראל ושב”ס – כל מידע שיתבקש על ידם על נתוני הגלישה של משתמשי האינטרנט בישראל. פירוש הדבר שהמדינה, באמצעות “גורמי הביטחון”, רשאית לקבץ נתונים על כל פעולות התקשורת שמבצע בן אדם בישראל, באמצעות אינטרנט, אי-מייל, שיחות טלפון סלולרי והודעות טקסט. זאת, לכאורה בלי כל פיקוח מצד בתי המשפט, ואף בלי שהציבור עצמו ידע על כך.
מן הראוי להזכיר שקיימת הסכמה די רחבה שלמדינת ישראל יש החל מ 1992 חוקה, הכוללת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שבו נאמר בסעיף 7 – פרטיות וצנעת הפרט
(א) כל אדם זכאי לפרטיות וצנעת חייו
(ב) אין נכנסים לרשותו של היחיד של אדם שלא בהסכמתו
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או רשומותיו.
אם להיתלות באילנות גבוהים, מאמן מנצ`סטר יונייטד, זהו בסך הכל יום נוסף בחייה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כזכור הרצף הסדרתי במתקפת התכניות הכלכליות שהחלו בשנת 2001 היה לגרום לפרזיטים הצמודים לעטיניה של מדינת הרווחה להשתחרר ממהם. מובטלים, משפחות חד הוריות, מקבלי הבטחת הכנסה, קשישים ואזרחים טפילים נוספים היו צריכים לעבור מהפך אישי שבו הם ייפטרו מתלותם הכפייתית ויגלו בעצמם את רוח היזמות החופשית ויהפכו לאזרחים יצרנים הנישאים על גלי הצמיחה. מסתבר שהתכניות הכלכליו קוצרות הצלחה גם במושגים בינלאומיים. רותי סיני ב”הארץ” מביאה נתונים מרכזיים מסקירת המוסד לביטוח לאומי לשנת 2006 שהתפרסמה בימים אלה.
“ ההוצאה הציבורית לרווחה – שירותי רווחה, קצבאות ביטוח לאומי, טיפול סיעודי בקשישים, פנסיה לעובדי מדינה – מדרגת את ישראל בתחתית הסולם של 30 מדינות ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח. בשנת 2003, שהיתה שנת שיא של הוצאה חברתית בישראל, ניצבה המדינה במקום ה-21 בהוצאות הרווחה ביחס לתוצר הלאומי הגולמי (התמ”ג). כעבור שלושה שנים, ב-2006, היא הידרדרה למקום ה-27.”
” לפי נתוני הסקירה, בין השנים 2002 ו-2006 פחתו תשלומי דמי אבטלה בישראל בכמעט 50%, תשלומי הבטחת הכנסה ירדו ב-30% ותשלומי קצבאות ילדים ירדו ב-45%. חלק מהירידה בתשלומי דמי אבטלה נזקף לשיפור בתעסוקה, אולם חלקה האחר של הירידה הוא תוצאה של החמרת תנאי הזכאות לקבלת קצבאות, כך שכיום רק 20% עד 25% מהמובטלים זכאים לדמי אבטלה – שיעור כיסוי ביטוחי מהנמוכים בעולם המערבי.”
לקריאת הסקירה במלואה לחצו כאן.