ביקור התזמורת ומימוש הפנטזיה הציונית בעיירת הדפרים
הסרט “ביקור התזמורת” מספר על תזמורת מצרית שמגיעה לארץ בהזמנת מרכז תרבות ערבי שנפתח בפתח תקווה. איש אינו מגיע לאסוף את חברי התזמורת משדה התעופה. לא ברור מדוע. האם אנשי המרכז הערבי בפ”ת לוקים בשלומיאליות “ישראלית”? הסרט אינו מספק תשובה לתעלומה זו.
על התזמורת מפקד מנצח מאופק וקפדן שלעולם אינו מודה בטעיות ואינו מבקש עזרה מאיש (ששון גבאי). נוכרי בארץ זרה הוא מחליט ביהירות עיוורת להגיע למקום בכוחות עצמו. התזמורת מגיעה לתחנה המרכזית ושם שולח המנצח את יריבו בסרט, חאלד, נגן כינור צעיר ושרמנטי (סאלח בכרי) שמערער על סמכותו לאורך כל הסרט, (כאן גם מתנהל עימות אב-בן) לברר במודיעין בשדה התעופה איזה אוטובוס יביא אותם למחוז חפצם.
בשל ההחלפה הערבית בין האותיות פ` ובי`ת, משבש חאלד את השם פתח תקווה, ומחליף אותו בבית התקווה. וכתוצאה מכך התזמורת מגיעה בטעות ליישוב שכוח אל, עיירה נידחת בנגב, (בית התקווה). וכאן בעצם מתרחש הסיפור.
התזמורת בניהולו של המנצח נכנסת ליישוב, תמונה מרכזית בסרט היא צילום סוריאליסטי של חברי התזמורת על מדיהם התכולים צועדים על רקע בלוקי הרכבות האפורים של השיכונים הישראלים. בצר להם, ולאחר שהבינו מדבריה של בעלת קיוסק מקומי, דינה (רונית אלקבץ), היחידה שיודעת אנגלית סבירה, שהם טעו באיתור המקום, ושאין יותר אוטובוסים עד ליום המחרת, הם נענים להזמנתה ללון בלילה ביישוב. חברי התזמורת מתפזרים בין כמה משפחות. ובמשך הלילה, אנו “מבינים” עד כמה רחוקה התרבות הישראלית- יהודית מהתרבות המצרית- ערבית.
אפשר לבקר את הסרט קולנועית, וחלק אף עשו זאת, רבים יותר היללו את הסרט. לדעתי אחת החולשות של הסרט היא באי יכולתו לתאר פרטים מתרבות אותה אתה מדחיק ולה אתה מתנכר. במקום זאת הסרט עסוק כל הזמן בתיאור המניירות של התרבות. הסרט גם אינו מתאר כראוי את המאבק המתנהל בין הדמויות האנושיות המאכלסות את הסרט. כגון את סיפורו של המנצח תאופיק. האיש הקפדן שחושב שהפגנת רגשות היא עניין בזוי, עובדה שגרמה לו לאבד את אשתו ובנו. הדבר בא לידי ביטוי כשהוא אינו נענה לדינה שבסוף מוצאת את סיפוקה אצל חאלד הצעיר, שהוא למעשה עבור תאופיק, גלגול יחסיו עם בנו. תאופיק מבין שהחמיץ, אך גם בסוף הסרט לא עושה עם זה כלום. זהו לדעתי רזון תסריטאי.
אבל הביקורת המרכזית שלי על הסרט היא תרבותית, לדעתי איש לא התייחס לכך עד עתה. הסרט לכאורה מגולל עלילה ריאליסטית. אם היה מדובר בסרט סוריאליסטי, קשה היה יותר לבוא בטענות ליוצר, שהרי הוא בורא עולם מפרי דמיונו בעל חוקים מעולם הפנטזיות הפרטי שלו (למרות שגם יצירה כזו אפשר לבקר). אבל כיוון שזוהי יצירה ריאליסטית, יש טעם בביקורת העולם שבנה היוצר. אחת הכוונות ההומאניות של הסרט, היא קירוב לבבות ותרבויות, קירוב בינינו לבין שכננו. אולם לדעתי הסרט משיג את התוצאה ההפוכה.
הציונות מיום הקמתה ועד היום הזה דימתה את עצמה בדמות אירופאית, תנועת לאומית אירופאית הבאה להתיישב במרחב המזרחי. הרבה ישראלים, מזרחים ואשכנזים, הפנימו את הדימוי הזה. זו הסיבה שחברי התזמורת מתקשרים עם תושבי בית התקווה אך ורק באנגלית, כיוון שאיש מתושבי המקום אינו יודע ערבית. וזה עניין מוזר מאד. כל ישראלי מצוי יודע שבשיכוני הבלוקים בשכונות ובעיירות פיתוח, דרים בעיקר מזרחים, – “בני עדות המזרח” או “יוצאי מדינות ערב”. כיצד זה שבכל היישוב הזה, בית התקווה, לא נמצא אדם אחד שיודע מילה בערבית? אפילו ישיש מקומי אחד. שהרי זה מקום שעבור רבים מתושביו ערבית אמורה להיות שפת אימם. כולם מדברים אנגלית עילגת, ומזמרים פזמונים אמריקאים משנות ה-60.
טבעי שאנשים המנוכרים זה לזה והנקלעים לפגישה אקראית מאולצת, ינסו למצוא את מה משותף להם. זוהי תכונה אנושית המשותפת כמעט לכלל הבריות. בישראל כאשר מזרחי וערבי נפגשים בנסיבות שבהן הם צריכים לקשור שיחה ידידותית, לרוב המזרחי יזכיר את עברו הערבי, את עובדת הולדתו (או של הוריו) במדינה ערבית כל שהיא, או את העובדה ששמע בבית את שירי אום כולתום ופריד, או סממן משותף אחר. אפילו אם תושבי בית התקווה היו טורקים או כורדים, פרסים, דיבור כלשהו על המשותף בינם לבין חברי התזמורת הינו דבר מתבקש. אך פה בסרט, הפנטזיה הציונית מושלמת. אין שום קשר תרבותי בין יהודים לערבים, שתי תרבויות שמעולם לא נפגשו.
לכן לדעתי הסרט אינו מקרב אלא גורם לריחוק וניכור.
אגב, אחד המבקרים (אורי קליין), כתב שהוא מרגיש לא נוח כאשר שחקן יהודי-ישראלי משחק ערבי. ששון גבאי, יהודי יליד עיראק, אינו יכול לשחק ערבי? האם על מנת לשחק דמות של ערבי צריך חובה להיות ערבי? זהו סממן נוסף המעיד על דמיונו של הישראלי-אירופאי. קשה שלא להיזכר בשחקן אריה אליאס שסיפר שכשהיה צעיר ביקש להתקבל כשחקן ב”הבימה” ונדחה בשל מבטאו העירקי-ערבי, בעוד שלרוב שחקני התיאטרון באותו זמן היה מבטא רוסי כבד.
אודה, כשמעתי תחילה על קיומו של הסרט, הייתי בטוח שאני עומד לחזות בחפלה בין תושבי המקום לחברי התזמורת, לצפות בחיבור תרבותי מחודש בין שתי קבוצות תרבותיות לאחר שחל ניתוק רב שנים ביניהן. איזה פוטנציאל. אבל הסרט כאילו נכתב על ידי הוגה ציוני פנאט.
לסיום. לסרט רגעים אנושיים יפים, אחד מהם, כאשר חאלד מלמד את הצעיר העילג (אגב, בעיירה הזו אין יצור אינטליגנטי? מדוע תמיד בסרטים הישראלים המקומות האלו מאוכלסים בדפרים) להתחיל עם בחורה באולם הגלגליות, או הסיטואציה הבלתי ממומשת בין תאופיק לדינה. הסרט הוא החמצה, ציפיתי לסרט אמיץ יותר.


