• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ותודה להומואים על הכיבוש!

תום פסח

בשבועות האחרונים יש התגברות של הפעילות ה”פרו-ישראלית” המיליטנטית בקמפוס של האוניברסיטה שלי – ברקלי, קליפורניה. אני כותב את הביטוי “פרו-ישראלית” במרכאות, כמובן, מפני שיש יותר מדרך אחת להיות פרו-ישראלי, ויותר מפרשנות אחת לגבי האינטרס הישראלי האמיתי.

לפני שבועיים עברה הצעת החלטה במועצת הסטודנטים שלנו שמשבחת את היחסים החיוביים בין שראל וארצות הברית. ההחלטה קובעת שהיחסים מבוססים בעיקר על אידיאלים משותפים, כמו חתירתן של שתי המדינות לשלום. אתמול התקיים אירוע בשם Israel 360: פרזנטצייה על כל צדדיה החיוביים של ישראל הוצגה, ותיירים נראו מחייכים בים המלח. בין המשתתפים הוגרל אייפוד, פריט מבוקש מאוד בקרב סטודנטים אצלנו.

מה רע בתיירים מחייכים בים המלח? צריך לזכור את ההקשר שבו הפרזנטציות הללו מוקרנות. הפנים ה”חיוביות” של ישראל מיועדות לסתור את הצגתה כ”שלילית”, כמדינה הכובשת עם אחר. כך, למשל, בדיון על הצעת ההחלטה לגבי היחסים בין ישראל וארצות הברית, המציעים סירבו להתייחס ולו ברמז לתמיכה הצבאית האמריקאית בישראל (כמה מליארדי דולרים בשנה), ולשימושים של הסיוע הצבאי הזה בשטחים. כל אלו, על פי מקדמי ההחלטה, הם “לא רלוונטיים” ויש למנוע כל אזכור מפורש שלהם.

לא מדובר בתופעה מקומית. הפעילים בקמפוס שלנו הם רק מעטים מבין ה- Hasbara Fellows, הזוכים להכשרה ולמימון מצד משרד החוץ. הם מחלקים חוברות מופקות היטב בידי ממשלת ישראל, וזה גם מקור הפרזנטציות וחומרי התעמולה, סליחה, ההסברה, שבה הם עושים שימוש.

הרושם של דיון פוליטי במסווה של תמונות יפות מתחזק מתוך עיון בחומרי ההסברה הללו. תוכלו לקרוא פה על “מיתוס הכיבוש” (The Occupation Myth), על התפיסה המוטעית (misconception) שלפיה מדינת ישראל מפעילה ענישה קולקטיבית, מעצרים שרירותיים וסגר כלפי ערבים. המחסומים, מתברר, מיועדים רק לפקח על כניסת פלסטינים לתחומי ישראל (אין אף התייחסות למיקום של רוב המחסומים -הרחק מן הקו הירוק); “מדינה פלסטינית לא תביא שלום“, מבהירה פרזנצטיה אחרת.

בהקשר הזה מרתק לראות איך קבוצות מדוכאות בתוך החברה הישראלית מנוכסות בידי משרד החוץ ושליחיו לצורך אג`נדה של הצדקת הכיבוש. במקום לדבר על ענישה קולקטיבית, מעצרים שרירותיים וסגר, אפשר, למשל, לדבר על ישראל כ“מגדלור של חירות, מדינה שבה זכויות נשים וזכויות של מיעוטים מיניים פורחות”. תמונות של ישראלים אתיופיים מרבות לככב במסעות ההסברה הללו. לעיתים נעשה שימוש בהפקעת רכושם של רבים מהמזרחים בידי ארצות ערב כדי להתווכח עם הטענות על הפקעת הרכוש הפלסטיני (המניפולציה החשבונאית שעליה כתב יהודה שנהב).

מול הנסיון לנכס קבוצות מודרות לצרכיה של המדינה, ובהם הצדקת הכיבוש, פעילים חברתיים מחוייבים לספר את הסיפור שלהם בקול רם וברור: לתלות בפומבי את הכביסה המלוכלכת, לתאר את האלימות המשטרתית שממשיכים לחוות פה מיעוטים מיניים, את ההפרה הנמשכת של זכויות נשים, את האפלייה הבוטה והנרחבת כלפי יוצאי אתיופיה, את סירובה של ממשלת ישראל לדרוש פיצויים ממצרים עבור הרכוש היהודי שהופקע שם – מתוך תקווה שהרכוש הזה ישמש לקיזוז הרכוש שהופקע מהפלסטינים.

ההסברה של הממשלה מנסה למנוע דיון הן בכיבוש והן באי השיוויון בתוך הקו הירוק, לסוגיו. חשוב להתגייס להסברה הנגדית, זו המנסה לחשוף את הדיכוי על מנת למגר אותו. זה לא ייגמר עד שלא נספר.

כנראה שיעניין אותך גם: