הדת היהודית לא יכולה ללכת בשלום עם קפיטליזם ליברלי. ההיגיון הלכיד של שילוב כזה קורס כשבוחנים את סוגיית סכנת ההתבוללות, שבסופה עומדת הדיסטופיה של היעלמות העם היהודי. זה לא סתם קונפליקט, במקרה של היהדות זה קונפליקט מוחלט, שמרמז גם על סוג היהדות וגם על סוג הכלכלה המציעים קיום בר-קיימא לקהילה.
במונחים ליברליים קפיטליסטיים (שנוטים לאורך זמן להיות טוטאלים וחובקי-כל) אין שום דבר רע בהיעלמות של העם היהודי, כל עוד מדובר בתהליך רצוני שאיננו כפוי בצורה מובהקת וישירה מהחוץ. מבחינת תפישת העולם הזו, כל תופעה חברתית היא רק סך הנטיות של הפרטים בחברה, שמובילות להסכמות חברתית על בסיס מסויים. ברגע שההעדפות המיקרו-סוציולוגיות של הפרטים משתנות (למשל לכיוון נטייה לריחוק מהיהדות ונישואי תערובת), משתנות גם התופעות ברמת המאקרו: העם היהודי נעלם. וזה לא טוב או רע, זה סתם טבעי.
אם רוצים לנסח זאת בגסות גדולה עוד יותר ניתן לומר שמדובר במקרה של ביקוש והיצע. כל עוד היה ביקוש ליהדות על ידי הפרטים שהרכיבו אותה, הרי שהתופעה התקיימה ברמה החברתית, וסיפקה היצע של זהות יהודית וקיום יהודי. מהבחינה הזו, לו הייתה היהדות דואגת לשמור עצמה כסחורה עם “ביקוש” גבוה, הרי שגם הייתה משתמרת.
הקונפליקט הזה נכון לגבי כל דת, שהרי כל דת – כפי שהיטיב דירקהיים להבחין – היא קהילתית מעצם מהותה, ולכן תלוייה בקהילה נרחבת שתקיים אותה. וגם אם הקפיטליזם הקדום מושרש חלקית בנצרות הפרוטסטנטית (כפי שטוען ובר), הוא עדיין מתייחס כיום אל הקהילה רק כסך השאיפות לאושר ועושר של הפרטים המרכיבים אותה.
ומאידך הדת היהודית היא קהילתית-שבטית במיוחד: רשע באגדה הוא זה שהוציא עצמו מהכלל, עם ישראל הוא (גם) קונסטרוקט דתי ו”המניין”, למשל, מקשה על היכולת לקיים את כל המצוות היהודיות כפרט המנותק מקהילה כלשהי וכו`. הדת היהודית, ברוב חוכמתה, מכירה בפרט כיישות תלויית קהילה, יישות שאיננה אוטונומית לחלוטין.
לכן לא יכולה להיות באופן מלא יהדות ליברלית, לפיה אומר אדם: מצידי שכולם יתבוללו – בחירותיהם של אחרים הם לא עניין שלי, זה עניינם האישי בלבד – אני אמשיך לקיים את מצוותי בדלת אמותיי. זה פשוט בלתי אפשרי.
עניין נוסף שמקצין את העימות הכללי בין הדת לקפיטליזם האינדווידואליסטי במקרה היהודי הוא שהיהדות היא דת הלוקה בחרדת היעלמות אובססיבית וקמאית: כבר באגדה נאמר שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, מאות שנים של אנטישמיות לא הקלו על התסביך הנ”ל, ההתבוללות נחשבת לשואה שנייה (ועל זו הראשונה אין טעם להכביר מילים) והערבים עומדים תמידית על הגבולות על מנת לשלח אותנו לים בדגל שחור. בקיצור: עם קטן, מוקף אוייבים רבים.
לנוצרים חסרה הבעייה הזו: מרבית הנוצרים חיים עם “תודעת רוב”, ולאור העובדה שיש מאות מיליונים של נוצרים בעולם, מעטים מאוד הנוצרים החוששים להיעלמות הנצרות (אולי ה”מאבק” עם האיסלם משפר סוגייה זו, לשמחתו של ליאו שטראוס היהודי).
ואיך חושבים היהודים להילחם בהתבוללות? לא ניתן לאסור בחקיקה נוקשה על נישואי תערובת (בוודאי לא בארה”ב ובקהילות יהודיות באירופה). הליברליזם שקיבלנו על עצמינו לא יאפשר סובלנות לתצורה כזו של שימור. לכן הזרקור מופנה לשדה הנורמטיבי שאמור ליישב את הסתירה בין ליברליזם ליהדות כדת קהילתית. כלומר כל אחד יכול לנהוג כרצונו, אבל הנורמות שענקנו לו, כחברה, יובילו אותו לנהוג כמעט תמיד בצורה מסויימת: להימנע מהתבוללות, לשמור על קהילת הזהות היהודית.
הבעייה היחידה עם הערוץ הנורמטיבי, בניגוד לזה החוקי, היא שהוא לא שרירותי לחלוטין, ולכן לא ממש עובד. אדם לא יפעיל שום שיקול דעת כשהוא יודע שהעונש על נישואי תערובת הוא, למשל, מאסר עולם. אבל במקרה של נורמה נגד נישואי תערובת, תמיד עשוייה להיפתח הסוגייה אצל אנשים, ובמקום הנטייה האוטומטית תבוא מחשבה, ואולי גם מחשבה ספקנית וביקורתית. כך הסיכון לשינוי נורמטיבי הוא די גדול. ודת, היא לא תופעה תרבותית החובבת אי-ודאויות, ספק וסיכונים. לכן הרטוריקה שאמורה לייצר נורמות נגד התבוללות, היא תוקפנית כל כך (“שואה שנייה”).
אבל כמו במקרה של בית המלוכה האנגלי, רטוריקה רוויית להט לא יכולה לכסות לאורך זמן על שבר רעיוני-ערכי במידה והוא אכן מתפתח. ואולי זה ייקח כמה דורות מהרגע שרוב הבריטים לא ייחסו כל חשיבות למוסד המלוכה ועד שהוא יעלם בפועל, אבל במצב כזה זה יקרה בסוף.
זה גם עשוי להסביר את הלהט האגרסיבי-דיפנסיבי של שבריריות ועוצמה ברטוריקת היהדות הלאומית. כך בעיתון לאומי אחד מצאתי בגיליונות סמוכים גם טור דעה העוסק בעם הנצח, שלא מפחד מדרך ארוכה ושאיש לא יכול לכלותו, וגם כתבה על סכנת ההיכחדות השקטה של יהדות ארה”ב בעקבות ההתבוללות.
למרות כל הנאמר, הרבה ממנתגדי ההתבוללות הם קפיטליסטים בתפישתם הכלכלית. הכיצד? ניתן לטעון שאין בהכרח סתירה בין קפיטליזם ליהדות שכן הם מתקיימים במישורים שונים של החברה. ואכן האפשרות להפריד בין הספירה הכלכלית לספירה התרבותית קיימת, אבל מאוד בעייתית. הקפיטליזם הוא לא רק שיטה כלכלית, אלא מלווה ב”ליברליזם אינסטרומנטלי” ברמה התרבותית – זה שטוען שמרכז הכובד של ההכרעה האנושית שייך לפרט (או יותר נכון ל”שחקן” במשחק החברתי הפועל למיקסום התועלת שלו – ולכן הוא אינסטרומנטלי). נכון שהשחקן הפעיל במשחק החברתי הרבה בפעמים מצופה להיות לבן, מעמד בינוני פלוס והטרוסקסואל, אבל מעבר לכך ההכרעה בסוגיות אנושיות כמו נישואים וזהות נתונה לו. והקונפליקט בעינו עומד.
בכל זאת גם קפיטליסטים הדוקים יודו בד”כ שיש רמות שאסור להשית עליהם את הדוגמה הליברלית, למשל כשזה נוגע לקיום הלאומי-תרבותי-דתי של העם היהודי. לשם כך צריכה להיות נכונות להכרה ברעיון שאסור לליברליזם האינסטרומנטלי להיות עיקרון-על מכונן ובלעדי, ויש להגבילו בתחומים שונים (עניין בעייתי מנקודת מבט של הדת הקפיטליסטית).
אם כן, כדי לפתור את הקונפליקט קפיטליזם-יהדות ישנן כמה אפשרויות: 1. הדמוקרטיה הלאומנית – מדובר בדמוקרטיה מתגוננת מהכיוון הלאומני, לא הדמוקרטי: כזו שמעניקה חירויות לאזרחיה כפרטים ראציונליים וסוברניים (הומו-אקונומיק`ס), כל עוד הן לא עומדות בסתירה עם שימור הקולקטיב על פי אופיו הרצוי (דהיינו כקולקטיב בעל אופי ייהודי ועם רוב יהודי). כלומר: עשה בחייך הפרטיים מה שתרצה, כל עוד לא תפגע בקולקטיב (למשל באמצעות נישואי תערובת). 2. המשך ההיסמכות על הרמה הנורמטיבית: מסעי הסברה והפחדה עוצמתיים ונרחבים נגד התבוללות ולמען חיזוק תחושת השייכות ליהדות וכו` 3. קבלת המתודה הליברלית-צרכנית: חיזוק האטרקטיביות והרלוונטיות של התכנים היהודיים המותאמים לטעם התקופה, האופנות והטרנדים, בתקווה שרוב הפרטים ימשיכו לבחור בהם, הפעם כצרכנים של דת. 4. הדגשת הצד הארכיטיפי של הדת היהודית, בתוך מאפייניה המסויימים: כלומר הפיכת הדת היהודית לגוף ידע חשוב המכיל בתוכו, ברמת ההפשטה הראוייה, היבטים החשובים לכל קהילה. ולפיכך שימור הרוח היהודית יבוא מתוך (ולמען) הכרה בחשיבות הרוח הקהילתית, ולא בחשיבות של היהדות כ”קלן” (כלומר קולקטיב שבטי המתבסס על שרשרת קשרי דם, או טקסי קבלה נוקשים ופורמאליסטיים כמו הגיור).
ואם בחרנו בסעיף 4, קל לנחש איך מדינה יהודית (בדגש על היהדות כגוף ידע ארכיטיפי עמוק) צריכה להיראות. היא צריכה להתבסס על הבנה מעמיקה של יחסי הגומלין המורכבים בין פרט אנושי שהוא תמיד חלק מקהילה לקהילה שמורכבת תמיד מפרטים (ואיננה יישות מטאפיזית המנותקת מהפרטים המרכיבים אותה, ולכן לא אמורה, למשל, לשלוח אותם למלחמות טיפשיות להיהרג כזבובים על מנת “לשמור על כבודה”). ומאידך צריכה לצמוח הבנה של הבעייתיות במתן במה שלוחת רסן לעיקרון הליברליזם האינסטרומנטלי, שרואה את זכות הפרט (שנתפס רק כנבדל ואוטונומי) לעשות מה שבא לו במסגרת המשחק החברתי, על מנת למקסם את תועלתו, מבלי לקחת בחשבון שהפרטים הם פרטים תלויי חברה וקהילה.
הליברליזם המאוזן יותר, מכיר בעקרונות סוציאליים, קהילתניים, ויודע שמתן זכויות פרט צריכות תמיד להינתן בתשומת לב לרמה הקהילתית, החברתית, ולא מתוך אינדווידואליזם קיצוני קצר רואי. עיקרון זה גם נובע מהיהדות כגוף ידע ארכיטיפי, וגם מחזק את הרלוונטיות האמיתית של גוף הידע היהודי – לא כאופנה, אלא כידע הקשור לחיינו ולדילמות שבהן. ובנקודה הזו הגבלת הקפיטליזם והליברליזם האינסטרומנטלי וחיזוק הרלוונטיות האמיתית של היהדות, הולכים יחדיו, ומאפשרים קיום חיובי, בריא וארוך טווח לקהילה שתבחר בהם.