בין מלתעות הרמייה המתחדשת
ההצהרה הזו, ששיקפה כיאות את רוח האימפריאליזם הסובלני של הממלכה, זרקה גלגל הצלה גורלי לעם היהודי, אשר היה מקום לחשש כי כבר נגזר עליו ייעודם של שבטי ישראל האבודים.
נדמה שבמסגרת יחסי הציבור של ההיסטוריה הרשמית, הנוטה לזהות נאורות עם תרבויות המערב בלבד, התפוגגה דמותה הייחודית של פרס מעבר ליריעות ההסוואה הססגוניות של יוון ורומא, אשר כבשו בחוסר התחשבות את נזר הזהב הבלעדי של `ערש התרבות`. בפרס העתיקה, הממלכה שמעייניה במזרח האסייתי, היו נהוגות- כך מספרת ההיסטוריוגראפיה המקובלת- אמות מידה של פתיחות רוחנית ואינטלקטואלית, ושל סובלנות לתרבויות אחרות, ברוח ההדרכה הדתית של הנביא המיתולוגי זרתוסטרא (או `זורואסטרא`).
אני לא מניח שהעלתה באוב של הצהרת כורש הגורלית תצליח להפיח אצל היהודים היושבים בציון רוח סובלנית יותר ביחסם החרד והנכון אלי קרב כלפי איראן המודרנית. אבל במצב הדברים כיום כל אמצעי רטורי הוא כשר- גם אם זה בסך הכול טריק זול לינוק בכוח איזה צל של הכרת תודה היסטורית. הרי אחרי הכול, אם הייתה תמצית המאמר הזה משתקפת במוחשיות מבעד ליער המילים, אזי היה נגלים קווי מתארו של משפט אחד בלבד: `בבקשה! לא מלחמה עם איראן! בבקשה!` ואולי היה ניתן לצרף אליו רישום של דמותי שלי הכורעת ארצה וכפיה צמודות לפניה…
אבל ייתכן שגלישה אל ההיסטוריה העתיקה היא מיותרת. הרי מה הטעם להרחיב את הדיון בתולדותיה המגוונות של פרס, על כל ביטוייה, ומה לכך ולקונפליקט הנוכחי. אולי יצדק מי שיאמר שהמסורת הסובלנית שאפיינה את הפרסים בכל גלגוליהם- החל מהעת העתיקה ועבור בממלכה הפרתית והשושלת הסאסאנית, דרך העידן המוסלמי המוקדם (תור הזהב של ח`ליפות בית אומייה ובית עבאס) ועידן המלוכה הצאפווית- אינה רלוונטית לקנאות המוסלמית המודרנית, המתגלמת במלוא ניוונה במשטר האייתולות של אירן, ואף אינה מכפרת עליה.
ייתכן.
זאת יש לדעת, אירן נכנסת למאה הזו כאומה מוחלשת וענייה (רחוקה שנות אור מעידני השגשוג המוזהבים), שנתונה לשליטתן המעשית של בריטניה ורוסיה, המנהלות ביניהן מאבקים וחותמות הסכמים לחלוקת משאביה העצומים, בזמן שהנפט הולך ונעשה גורם מכריע בפוליטיקה המעצמתית. בשנת 1906 הפכה אירן למונרכיה פרלמנטארית (מג`לס) עם חוקת זכויות מוגבלת, אולם למעשה הייתה מדינת חסות לכל דבר.
בתום מלחמת העולם הראשונה, נעשתה בריטניה המושלת (או שמא `הגוזלת`) הבלעדית של משאבי הנפט הפרסיים, תחת מנגנון שנקרא החברה האנגלו-פרסית (בריטיש פטרוליום לעתיד), ששעבד למעשה את כל הכלכלה והפוליטיקה המקומיים למדיניותה ושיגיונותיה של האימפריה. (מכאניזם דומה לזה ששעבד, למשל, את הודו במשך מאות שנים, תחת האצטלה של חברת הודו-המזרחית).
ב- 1921 מעלה הפיכה צבאית את רזה ח`אן למעלת השאה, אך מעמדה של בריטניה נותר על כנו, עד אשר, ב- 1951, נבחר לראשות הממשלה מוחמד מוסאדק, דמות תיאטרלית וצבעונית במיוחד, שעמד בראש `החזית הלאומית`, אשר כבשה את אהדת הקהל בדרישתה הישירה לנתק את השפעת הבריטים ו… להלאים את משאבי הנפט. זו חברה לקואליציה מוזרה ומרתקת עם מפלגת ה`טודה` הקומוניסטית, כדי להקים ממשלה שזעזעה את הבריטים עד עמקי כיסיהם, והללו פתחו מיד בחרם כלכלי מוחלט. מוסאדק התפטר ממשרתו אך שב לאחר זמן קצר, נישא על גלי הפופולאריות והזעם הציבורי, והמשיך במדיניות שכללה, מלבד הלאמת הנפט, גם רפורמה אגרארית נרחבת.
בצר להם, פנו האנגלים אל הממשל האמריקאי, אשר תמורת נתח עסיסי מזכויות הנפט הסכים להפעיל את מכונת ההפיכה המקצועית שלו, בראשות ה- CIA
לבסוף עצר הצבא את מוסאדק והשיב את השאה מגלותו, שהחל מיד, בייעוץ אמריקאי צמוד, לבנות את אחד ממנגנוני הדיכוי האכזריים בעידננו בדמות משטרת ה-
לאחר ההפיכה, השתנה מאזן הבעלות על רווחי הנפט הפרסי, שעכשיו כלל גם אמריקאים הולנדים וצרפתיים . האיראנים שוב מצאו עצמם מודרים כליל מכל הנאה ממשאבי הנפט העצומים שבארצם.
אז… האם שריפות הדגלים האמריקאים בעת המהפכה האיסלמית של ח`ומייני היו אך ורק בשל שנאה עיוורת ומרושעת?
אין שום סיבה להניח (למרות שכך הורגלנו לחשוב) שאנו, כציבור הניזון כמעט בלעדית מכפות ידיה של תקשורת תאגידית, יודעים כיום על טבעו ושורשיו האמיתיים של הקונפליקט בין המערב לאיראן, יותר מאשר ידעו אזרחי המערב בשנות ה- 50`, שצפו בתהלוכות המבוימות של המפגינים בשכר וסברו שהם חוזים במפגן מרגש של מאבק למען הדמוקרטיה. למעשה, נותרנו אותם צופים בוהים ושטופי מוח. הפוליטיקה העולמית ממשיכה להתנהל על תשתית יחסי הכוח של תאגידים ומוסדות פיננסיים, וכל קונפליקט בינלאומי כרוך בשליטה על משאבים ורווחים, אבל איכשהו, בזמן אמת, אנו תמיד נופלים ברשת הרמייה.
ואם ברמייה עסקינן, הרי שהחוויה העיראקית הנוכחית מעניקה לנו שיעור מוחשי לגבי פעולתו של המנגנון, המסווה תחת רשתות נוצצות של כזב, שנועדו לאחוז את עיני העדר. ובאמת, למה לנו להפליג לימים עברו בשעה שאנו מקבלים שיעור מצמרר בהיסטוריה בשידור חי.
ישנם מלוא החופן ראיות לכך שהמלחמה בעיראק לא נולדה כתוצאה מ`טעות מודיעינית` או מכשל אנליטי, אלא הייתה פועל יוצא של הונאה מכוונת ומתוזמנת להפליא, שהממסד הביטחוני האמריקאי, חוגי האידיאולוגיה הניאו-קונסרווטיבית ותאגידים בעלי עניין רקחו, והזינו בה את הציבור הלום החרדה באמצעות צינורות הזונדה של התקשורת החנפה.
ברצוני, במחילה, לפרוש להלן כמה מן הראיות הללו, כפי שהן ידועות לכל מי שמצוי בשיח הפנים האמריקאי, והן מובאות כאן לאו דווקא לפי סדר חשיבותן:
הללו שבו ושיננו בפני הציבור, ובפני כל מי שרצה להקשיב, שלא נמצאה כל ראיה, ולו קלושה שבקלושות, לייצור נשק להשמדה המונית.
קשה להניח ש`גורמי מודיעין`, עם כל הכבוד, מסוגלים להשיג גישה כה בלתי אמצעית וישירה אל יעד חקירתם, כפי שהייתה בידי המפקחים.
אבל, קולות המחאה והתחינה שלהם נאלמו תחת מכבש ההילולה של תקשורת הלומת שיכרון.
ההדלפה והפרסום במאי 2005 עוררה הדים נרחבים, והמסמך הזה מהווה אולי את הראיה המרשיעה ביותר לתפקידו המרכזי של המודיעין ברקימת הכזב.
עיראק מופיעה במסמך כיעד חשוב לשליטה, גם אם סדאם יעלם מהבמה.
למותר לציין, שהמושג `דמוקרטיה למזרח התיכון` לא מופיע בפרסום המרטיט הזה. כנראה שאת קלחי התירס הממותקים שולפים רק כשצריך להאכיל את העדר.
מסקנתו הייתה די ברורה: `אין שום ראיות לרכישה שכזו`.
בינואר 2003, כשמכונת הפרופגנדה כבר הייתה בשיאה, מצהיר בוש בנאום `מצב האומה` השנתי בפני הקונגרס כי `ישנן ראיות מודיעיניות לכך שעיראק השיגה אוראניום באפריקה`.
אותו ווילסון, שהבין ששליחותו הפכה לפארסה, פרסם ביולי 2003 מאמר בניו-יורק טיימס תחת הכותרת `מה לא מצאתי באפריקה`, ועורר הדים נרחבים.
הממשל לא אחר להשיב מכת נקם, והדליף מיד את שמה של אשתו של ווילסון שהייתה סוכנת חשאית של ה-
השערורייה הזו גרמה בסופו של דבר להרשעתו של סקוטר ליבי, איש הבית הלבן, ולחנינתו המיידית…
דרך אגב, רשת
בנקודה זו יש להבהיר, כי יש להבדיל בין מידע מודיעיני שוטף, המגיע ממספר רב של מקורות, אמינים פחות או יותר, לבין הערכת המודיעין הרשמית, המעובדת, שמעצם טבעה היא נתונה למניפולציות.
רובנו בודאי זוכרים את אותן תמונות לווין המראות מעין מלבנים מעורפלים, שהוצגו כמשאיות המשמשות מעבדות ניידות לייצור נשק כימי. כיום, באפולגטיקה מדוכדכת של לאחר מעשה, אומר פאוול `אנחנו טעינו`. ה- CIA, הוא אומר, יצר אווירה בוושינגטון כאילו אין ספק בכלל לגבי הנשק להשמדה המונית של עיראק; ולגבי המעבדות הניידות, הוא אומר, `ב- CIA
אולי הם נהנו לחזות בגנרל הפופולארי של מלחמת המפרץ הראשונה משפיל עצמו למדרגת יחצן לכל חפץ, שאמור להטביע את החותם האחרון של מכונת הרמייה בטרם פתיחה באש.
אז מה אנחנו באמת יודעים על המלחמה בעיראק, ועל העימות המתחמם נגד איראן? איזה חזיון צלול של הכרה ניתן להפיק מהפאזל התלת מימדי המורכב של דת ושבטים, ופוליטיקה ונפט, וביזנס של מלחמה, ומאבקי שליטה על משאבים, וחוזים וזיכיונות שאיבה, והסכמי אספקה?
ייתכן שלא הרבה. אבל הפעם, אולי נצליח ללכוד את אחיזת העיניים בזמן, בטרם ייכנס אזורנו לאינפרנו רווי דם של מלחמה מיותרת נוספת. הנה, ההיסטוריה פרושה לעינינו, בהירה וזמינה כמו סחורת טובין בחלון ראווה מואר, במרחק הושטת יד בלבד.
השקר שרקם את העלילה העיראקית מותיר את סממניו ועקבותיו על כל צעד ושעל. הדוגמאות שלעיל הן רק קצה הקרחון של הראיות המרשיעות, אבל די בהללו בלבד כדי להכיר בעצם קיומו של הכזב, גם אם לא להבין לעומק את מניעיה האמיתיים של מכונת המלחמה. ודי בהם, ללא ספק, בכדי לטרוף מחדש את כל הקלפים בנוגע למה שאנו חושבים שאנו יודעים באמת על איראן.
הרטוריקה הנוכחית כלפי איראן דומה באורח מצמרר לזו של לפני מרץ 2003. וכעת, גם אנו עדיין מהלכים באפלה בנוגע לאינטרסים האמיתיים שמשחקים כאן תפקיד, ואף בנוגע לכוחות השונים המושכים בחוטים, בכל זאת עומדת לנו האפשרות להגיב אחרת. יש בידינו את הספק הבריא. ונכון לעכשיו, די בכך.
נסיבותיה של כל מלחמה הן מן הסתם מורכבות. יהיה זה לא חכם במיוחד להתייחס בביטול לגורמים הנובעים ממתח תרבותי, לאומי ודתי. אבל השיח הפוליטי הבינלאומי, המתנהל תחת החסות של ממסדי התקשורת, האקדמיה והשלטון הפוליטי, מקדש את האלמנטים הללו כאילו היו סקרמנטים במקדש פגאני. לכל היסודות `האחרים` הוא מתייחס כאל ביטויי פולקלור שוליים, כאילו כסף, כוח, רווחים, משאבים, מעמדות חברתיים, עוצמה פיננסית וכדומה הם רק התאבכויות אבק מקריות על לוח ההיסטוריה שמתפוגגות למגע כל רוח קלושה.
כתשובה לכך, ולהביא את הדברים לכדי סיום נאה, אצטט שתי דמויות חשובות ומרתקות מהמאה העשרים, שהצליחו, כל אחת בשעתה ובנסיבותיה שלה, לגעת בעצם העניין:
“…
“המלחמה היא צינורית שאיבה הרסנית ודמונית הנוטלת משאבים מעניי החברה, ששולחים את ילדיהם למות למען חירות בדרום-מזרח אסיה, שלא זכו לה בדרום-מערב ג`ורג`יה ובמזרח הארלם. המלחמה היא אויבת העניים” (מרטין לות`ר קינג, אפריל 1967- הנאום המפורסם שבו יצא בגלוי נגד מלחמת וייטנאם).


