לפני יותר משלוש שנים כתב יהודה שנהב בהעוקץ על רשמיו מכנס של האגודה הסוציולוגית האמריקאית בסן-פרנסיסקו. יהודה עשה בהזדמנות זו ספירת מלאי וכתב שמתוך 133 סוציולוגים ישראליים שנמצאים במסלול קביעות (מתוכם 2 פלסטינים ו- 14 מזרחים) יש אולי איזה שני חוקרים שמציעים קורס על הכיבוש.
הסוציולוגיה הישראלית, יהודה הסביר, משום מה עדיין מתייחסת לכיבוש כאל תופעה זמנית, לא קבועה. כמובן שאם לא סופרים רק סוציולוגים אלא גם פקולטות אחרות ואם לוקחים בחשבון את אותם אנשים ובעיקר נשים רבות מדי באקדמיה שאינן במסלול קביעות יש להניח שהסטטיסטיקה העצובה משתפרת מעט. אפשר להוסיף ולהזכיר את קבוצת המחקר החשובה שפועלת במסגרת מכון ון ליר (מנהלים אקדמיים: עדי אופיר, מיכל גבעוני וסרי חנפי). עדיין, מספר החוקרים הישראלים שטובלים ידיהם בלכלוך מצומצם להדהים.
אפשר לומר בציניות שלא הרבה אנשים בוחרים לבנות קריירה אקדמית על מדעי הכיבוש ועל האופן שבו הכיבוש (אני מעדיפה את המונח משטר הפרדה, אבל זה נושא לדיון אחר) מעצב את החברה הישראלית-פלסטינית. ושוב, ובמיוחד עכשיו בהקשר של שביתת המרצים ומצב החינוך – נשאלת השאלה למה. אולי מדובר בעמדה פוליטית – הפוזיציה של חוקרים ישראלים היא בעייתית מלכתחילה כפרטים בחברה כובשת. קשה לחוקרים למצב את עצמם בהקשר הזה (גם אם הם מגדירים את עצמם כחוקרים ביקורתיים) מבחינה אתית. הרבה יותר “נקי” לא להתעסק בזה ישירות, לבחור לעשות לזה איזושהי סובלימציה ולשלב את העניין בנושאי מחקר שרק בעקיפין נוגעים בדבר עצמו.
ויש אחרים שבשביל השפיות מפרידים בין עבודה (אקדמיה) להתעסקות פוליטית. מה שמעסיק אותם במישורים אחרים של פעילות ציבורית באופן מודע לא נהפך על ידם אובייקט למחקר אקדמי. זה דגם די נפוץ אני מניחה. ויש כמובן ותמיד יהיו שיקולים לגיטימיים אחרים של קריירה – עבודה, קידום, פרנסה. בנוסף לכך, הכיבוש הישראלי מייצר תופעות חברתיות מאד ספצפיות בישראל/פלסטין. כדי לשמור על קשר עם העולם האקדמי החיצוני, במיוחד עם הרשתות האקדמיות במכה האקדמית, ארה”ב, צריך, אולי כך אנשים חושבים, ספקטרום יותר רחב ופחות ספציפי, ובכל מקרה לא מאד נעים לכבס את הכביסה הזו בחוץ (שלא
לדבר על זה שאם היינו סופרים חוקרים אמריקאיים שמתעסקים במדעי הכיבוש בהקשר של עירק נניח אולי היינו מגלים שהסטטיסטיקה שם עוד יותר עצובה מבארץ).
אפשר להסתכל על זה גם אחרת, לא ברמת האינדיבידואליים והבחירות האישיות שלהם. אפשר לחשוב ביחד, מדוע לא מתקיימים במסגרת החיים האקדמיים המקומיים תנאים לייצורם של חוקרים ותאורטיקנים של מדעי הכיבוש, או באופן יותר ממוקד, חוקרים ותאורטיקנים של תאוריה ופרקטיקה של דיקטטורות צבאיות בחסות דמוקרטיות פסואדו ליברליות ונאו-ליברליות (מדע שיש לשער שהוא רלוונטי במיוחד לא רק בהקשר המקומי, אלא בהקשר של הפרוייקט הצבאי של דמוקרטיזציה גלובלית בגרסתה האמריקאית). אני וקולגות ישראליים שלי בניו סקול חלקנו בעצב וזעם את תחושותינו הקשות על המצב הבלתי נסבל הזה של נוסעים ללמוד-ולא-חוזרים-כי-אין-עבודה. במה השקענו ולמי רצינו להחזיר את ההשקעה אם לא לקהילה הביקורתית שממנה צמחנו ושכה חשובה לנו בארץ ושלצערנו היא תמיד בסכנת הכחדה, זן שכל מעייניו מושקעים בשרידה ושמירה על הקיים שבאמת קיים רק בשביל מעטי מעטים ואלה עכשיו נלחמים נגד שחיקת שכרם מול ממשלה שהחינוך הוא בתחתית מעייניה. ועוד צחקנו לנו בעצב, אולי כשמכללת אריאל תקבל מעמד של אוניברסיטה אפשר יהיה סוף סוף להקים את הפקולטה למדעי הכיבוש שעליה אנו חולמים. המצב כל כך רע שאפילו שם נשמח לקבל משרות (עם מסלול קביעות) כך השתעשנו לנו במחשבה נואלת כזו ובמחשבות נואלות אחרות….
יעל ברדה אמרה את זה כאן הכי טוב — לאירוטיקה של הכיבוש יש כוח משיכה בלתי מוגבל, אבל גם כוח התשה בלתי מוגבל. מי ירצה להשקיע שנים של מחשבה ומחקר לנושא אם אין מסגרת (בארץ!) שנותנת לעבודה הזו מקום וביטוי. מסגרת שמאפשרת לעבודה כזו להגיע לקהל רחב ככל האפשר של סטודנטים, מאפשרת לפתוח להם את הראש, לעזור לעשות את ה”סוויץ” הסופי והאולטימטיבי להפרדות טוטאלית קודם כל מהכיבוש העצמי ומאוטו-אינדוקטרינציה (כפי שהשנה הראשונה שלי באוניברסיטה עם טניה ריינהרט אללה ירחמה ואורלי לובין שתחיה עשתה לי). מתי תקום האוניברסיטה הזו, הדמיונית, שלא תעודד ותתגמל מכחישי וספסרי כיבוש ושלא תטפח אפולוגטיקנים של כיבוש? איך תקום המסגרת הזו המוסדית והפרקטית שתוכל להוביל ולהנחיל שינוי תודעתי מבפנים, מתוך החברה הישראלית פנימה, שינוי שבלעדיו לא יתחילו היסודות הרעועים והרקובים של משטר הרשע להתמוטט? ושאלת השאלות, אולי, מה יממן ובאיזה תנאים תוכל מסגרת כזו להתקיים?
לכל מי שכבר מצקצקים בלשונם ואומרים, הנה עוד אחת שתכלס רוצה לחזור לארץ עם עבודה, כסף, וקריירה אקדמית יעני על חשבון המוחלשים והמסכנים שאותם היא לומדת אבל לא מלמדת, יש לי רק שני דברים די בנאליים לומר לסיום. יש להבחין בין אובייקטיביזציה בעייתית של נשואי מחקר לבין אובייקטיביזציה אקדמית של התנאים והמערכות המייצרים סבל, אסונות חברתיים ומוחלשות. דבר שני, אין צורך או סיבה להתנצל על המשאלה המובעת כאן מראש. זה נכון במיוחד בהתחשב בנתונים שיהודה הביא ואתם פתחתי שסטטיסטית בכל אופן מותירים אותנו ללא מסגרת קולטת, כלומר לא רק מהסיבה הברורה מאליו שלאקדמיה הישראלית יש פרופיל דמוגרפי וסוציו-כלכלי כה הומוגני, סגור ולא-דינאמי.